מתכוננים, מתרגשים, נלחצים
- גדי
- Oct 27, 2017
- 1 min read
לפעמים חולמים על דברים במשך כמה שנים טובות ושוכחים.
לפעמים זוכרים רק שורה משיר ועדיין מתעקשים לשיר.
לפעמים חושבים מחשבות תוך כדי נסיעה וברמזור מחייכים...
כבר כמה שנים שאנו רצים, רצים במסגרת הקריירה, רצים במסלול הלימודים, רצים בין הלידות (ואחרי הילדים), רצים בשבילי החיים בחיפוש אחרי בית, עבודה, סביבה וחברים, אבל בתכל'ס לא ממש חיים את החיים (וגם ממש לא חובבי ריצה...).
אז אצלנו הכוכבים הסתדרו, אני מאמין שהטיול פשוט המתין לזמן המתאים.
הילדים כבר גדולים מספיק, פצעי הבגרות יצאו ומבחני הבגרויות עוד שניה מתחילים.
נגה חשבה על עוד שנה בגן אבל משרד החינוך אישר לה שנת שבתון.
קרן ההשתלמות נפתחה בזמן, ונראה שגם התקציב הסתדר.
ובעבודה שלי? אי וודאות, עברנו סבב פיטורים, אנשים מצויינים עוזבים למקומות חדשים, ומנגד איזוטנקים מגיעים ומתחילה לה תקווה שהנה חוזרים לשגרה, אז ביקשתי ובעבודה פרגנו.
הראש מרגיש שהבריאות בסדר, הגוף משדר שיש עוד כוח ברגליים, הלב פועם בחוזקה והרבה התרגשות בעיניים.
כשמחברים את הכל ביחד מבינים שבמסלול הנסיעה הרגיל של חיינו, הנהג האוטומטי נחמד ואפילו היעד בטוח, אך לפעמים הדלת נפתחת, הרוח מעיפה את השיער ויש פחד גדול בלב אבל לא נותר אלא לקחת אוויר ולקפוץ,
וזהו האות שלנו לרדת בתחנה הבאה.
משפחת שטרית: נגה וגדי (42), אריאל (15.5), אור (13.5), עומר (9), עמית (7.5) יוצאים לטיול הגדול
לכמה זמן? חודש, חודשיים, שלושה, חצי שנה ואולי אף יותר
האמת שאנחנו לא יודעים, אבל מבטיחים לעדכן,
בקצב שלנו...
"אני רואה שוב את הרגע, מדמיין אותו היטב נושם עמוק עד הנפש סוגר את הפרטים האחרונים של הפרק ובעין דמעה של הרגש
אז מה שיהיה, יהיה"
Comments