האם הגענו לגן עדן? חלק א'.

גדי
Apr 14, 2018
7 min read

עברו חמישה שבועות מאז שיצאנו מקמבודיה ונכנסנו חזרה לתאילנד.

הפער בין המדינות היה כה גדול שהרגשנו שחזרנו לציוויליזציה וגרם לנו להיכנס לשגעון קניות לא מוסבר.

בשבוע הראשון בבנגקוק אומנם טיילנו ברחובות אבל בעיקר קנינו בחנויות, שטויות.

החזרה לבנגקוק היתה שונה מביקורים בערים אחרות כי הרגשנו שאנחנו מכירים את הקצב ומכירים את התרבות.

אור ואני יצאנו לאימון קראטה אצל סנסאי יפני רציני וחמור סבר (ממש כמו בבית), הרגשנו שאנו מכירים ואולי גם זוכרים אבל לא ממש מצליחים לשמור על הקצב באימון.

האימון העלה מס' שאלות לגבי הכושר והחלודה שהצטברה (בעיקר אצלי), אבל החולצה הספוגה בזיעה היתה שווה את זה.

בבנגקוק יצאנו לביקור במוזיאון המדע וממש כמו בטכנודע בחיפה בילינו שעות על גבי שעות בתנועה בין הקומות כי עומר ועמית רצו לבדוק ולגלות כל מיצג ופינה במקום.

אוסיף ואומר שמדובר במוזיאון בעל שש קומות רחבות (יש עוד שניים נוספים אך בהם לא הספקנו לבקר. מזל).

המון מוצגים מיועדים לבדיקה וניסוי של הילדים (שבחלק מהזמן התנהגו כמו ילידים ובדקו את גבולות המכשירים...). היה יום מלא בלימוד וחוויות.

באחד הימים אריאל עומר, עמית ונגה נשארו בקניון ענק לבדם עם כמה אלפי בהאטים בעוד אני ואור מנסים להשלים עוד משימה חשובה ברשימה הבלתי נגמרת.

לאחר כשעתיים נצפו קבוצות של שקיות מלאות בבגדים נעות ברחובות בנגקוק ולא מעט מוכרים בקניון שעשו את היומית שלהם הלכו הביתה.

העיקר שכולם מאושרים עד הגג, או כמו שעמית הסבירה: "בקמבודיה לא קנינו כלום אפילו לא חולצה, אז עכשיו אנו מפצים (או מפציצים) גם על קמבודיה".

בחודשים האחרונים מצאנו את עצמנו מגיעים בית חבד, ביקרנו בויאטנם (האנוי), בקמבודיה (פנום פן), ועכשיו גם בתאילנד(בנגקוק).

למה? שאלה טובה אני חושב שבעיקר בשביל החמימות וההרגשה שיש מקום שניתן לדבר בעברית עם כולם ולאכול מאכלים עם טעם של בית.

יצא לנו לפגוש מטיילים צעירים שרובם שניה אחרי צבא ודקה לפני כניסה למסלול הקבוע ומהמוכר של האוניברסיטה, חתונה והילדים.

יושבים אחרהצ והשיחה זורמת וקולחת כי כולנו היינו שם, על הדרך מתעדכנים ומעדכנים אחד את השני במסלולים הקרובים והרחוקים, אריאל מרוויחה חברה צעירה וצוהלת והילדים לומדים על הדרך משחקי קלפים. ההאמת היא שגם נגה ואני נהנים בחברתם (למרות שאנו מרגישים כמו "מבוגרים" לידם).

הגענו לקראבי, עיירה קטנה שיושבת על גדות נהר גדול. הרחובות רחבים אבל ריקים מאדם בגלל החום הרב. לקראת ערב יש תנועת אנשים שנעים בעיקר לכיוון המסעדות. בגסטהאוס שהגענו אליו יש שלוש קומות ללא מעלית ובאורך פלא החדר שלנו נמצא בקומה העליונה. התעצבנתי אבל זה לא עזר... סוחבים תיקים וציוד ותוך כדי העליה אריאל מזכירה שגם בבנגקוק תקעו אותנו בקומה שלישית ובקמבודיה גם חווינו את הטיפוס לגג...

האם זה דינן של משפחות מטיילות "בתקציב מוגבל"?? יש מצב, אז אולי ננסה להפחית משמעותית במשקל התיקים... (פה נגה ואריאל מטילות וטו, בכל זאת צריך להתלבש). לקראבי יש חוף מיוחד ששמו ריילי ביץ'. מפליגים אליו עם סירה ארוכת זנב. מקום יפה עם מקבץ סלעים ענקיים שתוחמים את קו המים. החוף מתוייר בטירוף, התיירים שמגיעים הם בגדר לקוחות שבויים ולכן המחירים בהתאם. יחד עם זאת, ממש נהננו ממים צלולים, מעט צל בחסות עצי הקוקוס הגדולים ומחול לבן. שווה אבל מכיוון שפנינו לכיוון האיים אז אינני בטוח שזה החוף הכי יפה שנראה. מקראבי נסענו לשמורת הטבע קאו סוק. שמורה יפה וציורית של יערות גשם העתיקים בעולם. המקום שבו לנו היה מעיין בונגלוס קטן בטבע. המון דשא מסביב, נחל שעובר ליד. מה צריך יותר מזה?? לילדים זה הספיק, תוך עשר דקות בערך, נגה אריאל עומר ועמית נכנסו לנחל במטרה לשכשך רגליים ובעוד אור ואני מתארגנים, נעלמו עקבותיהם. לאן הלכו? פשוט המשיכו בנחל. בדרך נרטבו היטב, פגשו קופים שרצו על העצים. נפגשנו כק"מ בהמשך הנחל. לאחר שיצאו מהמים החל גשם. לא סתם גשם אלא גשם סוחף ועדיין חם בחוץ. וכמו שאני אומר, אם כבר נרטבים אז לפחות שנהנה. עומר ועמית פרצו בריקוד הגשם הגדול והדביקו את כולנו בהתלהבות והצחוק שהביאו איתם.

לבסוף עייפים, רעבים ורטובים עד שד עצמותינו אך עם הרבה מצב רוח הגענו לחדר. הימים בקאו סוק עברו בעצלתיים, מעט לימודים, הרבה משחקים בנחל וטיולים למסעדות מזדמנות שבהם המשכנו לשפר את מיומנויות הקלפים שלנו כמשפחה. כלל ברזל: ליד הארנק והפלאפון חייבים להביא גם חפיסת קלפים כי עד שמגיע האוכל עובר הרבה זמן וזה אחלה אפשרות להעביר את הזמן. היה כיף לנוח בקאו סוק אבל בבטן הרגשנו את המתח נבנה לאיטו, מגיעים לאיים של תאילנד. הרי זה גן עדן עלי אדמות שכולם מדברים עליו.

לאורך הטיול פגשנו המון משפחות שהתחילו הפוך: מהאיים של תאילנד והחוצה לשאר המדינות, אנחנו פוגשים את האיים באמצע המסלול - נק' חשובה להמשך.

לאחר נסיעה ארוכה דרומה, עלינו על מעבורת והגענו לקופנגן.

שכרנו בית ורכב ממשפחה ישראלית שסיימה טיול ארוך והחליטה להישאר לגור באי. הם יצאו לפגוש ולטייל עם ההורים שלהם בצפון תאילנד. פתאום הבנתי שבארבעה חודשים האחרונים לא נהגתי כלל, נעזרתי במוניות מכל הסוגים, טוק-טוקים ואופנועי מונית.

אומנם ג'יפ מקרטע (אבל ממש) אך תוך שניה וחצי הוא גרם לנו להבין את השוני בין טיול עם רכב לבין טיול על בסיס מוניות ורגליים. נוסעים הפוך בתאילנד, אז היו דברים שהזכרתי לעצמי להקפיד (במיוחד בפניות) אבל בפועל זה כמו לרכב על אופניים. הרכב עצמו גורם לנו להרגיש חופשי יותר, ניידים מבלי לתאם מראש מונית וכדומה. נסענו הרבה לחקור את החופים, לעלות על הרים והיו גם נסיעות של שגרה: הסעה לחוג, לסופר, לשוק וכדומה.

בקופנגן יש קהילה ישראלית של משפחות שהגיעו והחליטו להשתקע, חלקן לעצירה של מס' חודשים חלקן ליותר. פגשנו מס' משפחות כאלה שסיימו טיול ארוך והחליטו לנוח ולגדל את ילדיהם במקום.

היו משפחות שמדברות על "שנה וחזרנו" כמו במערכון של הגשש החיוור - "הילד רק גומר את האוניברסיטה ואנחנו חוזרים לארץ".

והיו משפחות שהלכו עוד צעד ובצעו הגירה עם כל במשתמע מכך לגבי הנכסים בישראל, לימודי הילדים והשירות הצבאי הצפוי להם.

גישה זאת לא מתאימה בשבילי ובשביל משפחתי. ולמרות זאת זה מפתה אני מודה. לעבור לגור בחלום של חופי ים צלולים, פאבים ומסעדות זולות בלי דאגות בחיים.

כשמדובר בחופשה אפילו ארוכה זה להיט, אבל לטווח ארוך ואפילו לבצע הגירה. זה לא הסיפור שלנו.

מתברר שגם "בגן עדן" צריך לעבוד וקשה לפתוח עסקים ללא מעורבות של אזרח תאילנדי בעסק. בית הספר יש באי עד כיתה ו' ולכן רוב המשפחות שנמצאות הן עם ילדים צעירים. לאור ואריאל שכמהים לחברה עם בני גילם אין אפשרות ללמוד אלא אם עוברים לאי השכן: קו-סמוי אור עומר ועמית ביקשו לנסות אגרוף תאילנדי, שאלנו ו קיבלנו המלצה על מועדון קוברה.

לשמחתי הכל מתחיל באנשים שאיתם אתה עובד. חיוך, מילה טובה, אימון ללא פשרות, אין ויתורים. והילדים?

הילדים התנסו וביקשו להירשם לקורס רציני: שבוע רצוף של שלוש שעות אימון ביום. זה לא פשוט לקום בשבע בבוקר כל יום ולהתאמן באינטנסיביות רבה עד אחת עשרה.

הם עבדו קשה מאוד, הזיעו כמו שמזמן לא ראיתי אותם. התאמנו עם גדולים מהם בגיל ובגודל. נלחמו בזירה בלי חשש. באמת נהנו, חוויה מדהימה שגרמה להם לבקש לשוב לעוד שבוע כזה בסיבוב השני בקופנגן (תכף יבוא הסבר). לקינוח לקחתי אותם לערב של קרבות. תשמעו, אולי לא הדבר הכי "הורי" שיכולתי לחשוב עליו, אבל אחרי שבוע כל כך מאומץ של אימונים ותוסיפו שאחד המדריכים שלהם נלחם בקרב המרכזי, אז לא יכולתי שלא לקנות כרטיסים. מה היה שם? חמש קרבות באגרוף תאילנדי, הימורים על המנצח, והרבה תיירים שבאו לצפות באירוע ורק משפחה אחת עם ילדים. לשמחתי לא היו פציעות קשות או דם, והילדים למדו את החוקים, עודדו את המתחרים, זיהו את המהלכים שלימדו אותם, הבינו מה זה הימורים (אנחנו לא השתתפנו בפועל - יש גבול) והיה כיף לכולם. בין אימון לאימון, הילדים למדו כמה שעות כל יום, לקראת אחר הצהריים השתדלנו למצוא עוד חוף יפה באי המקסים וכמובן ביקרנו בשוק המקומי. על הדרך מצאנו סופרמרקט סיטונאי שמוכר רק באריזות גדולות, וכך יצאנו מהקניות עם 6 בקבוקי קטשופ + חמישה ק''ג של פסטה וחבילה של עשרים מלווחים (לשמחת הילדים).

אחרי עשרה ימים רגועים בקופנגן עברנו לקוסמוי, אי גדול עמוס באנשים וצפוף במכוניות.

באי פגשנו את ליטל ורן וילדיהם:דין (16) וליהי (9). משפחה מחיפה שהחליטה לבצע רילוקיישין מטעם עצמה. כלומר לעבור לגור, לעבוד, ללמוד בקוסמוי.

הם יצאו מהארץ במקביל אלינו אך בשונה מאיתנו הם לא זזים בין המדינות וגם לא מנהלים תקציב כמונו. פשוט חיים בקוסמוי.

למרות השוני בטיולים ובחוויות נושאי השיחה היו דומים ונהננו מאד בחברתם, מתברר שהשאלות שמעסיקות את המשפחות המטיילות נמצאות גם כאן:

פרנסה בחו"ל? לימודים לילדים, בתי ספר בינלאומיים, האם ואיך חוזרים לשגרה וללחץ או בכלל מאריכים את השהות.

שאלות סופר מעניינות שאין עליהן תשובה מוחלטת, הרי כולנו חולמים לפעמים לעצור את המירוץ ולהנות מהגלים... אבל כל משפחה מטיילת מתבשלת עם הדברים,

מבינה מה מתאים לה ובאיזה שלב הם נמצאים בחיים, ואנחנו אתם שואלים? אנחנו באותה הקלחת, מתבשלים ובינתיים נהנים מהחיים בלי החלטות עתידיות.

ליטל ציידה אותנו בנק' שחובה לראות ולעשות בזמן שהותינו באי, ואנחנו מצויידים ברכב חדש ששכרנו (שברולט פיק-אפ ענק) נסענו וגילינו את האי.

בקוסמוי יש חופים יפים, מפלים רבים, נק' תצפית גבוהות ושלל אטרקציות לתיירים. אנו נהננו לטייל ולגלות עוד פינת חמד בין העצים שמובילה לחוף מקסים.

אבל למרות הטבע והחופים נגה ואני לא ממש התחברנו לקוסמוי, האי באמת ממוסחר לעייפה והדברים מוכווני תיירים ולכן גם המחירים גבוהים וההרגשה שאבד הקסם של האי.

בקוסמוי חיכתה לנו חבילה, חבילה מהבית! הילדים התרגשו ונסענו כולנו לבית חב"ד לאסוף אותה. ומה רבה האכזבה שהיא לא הגיעה לשם...

הרב שינס מותניו ויצא איתנו לחפש בין כל השכנים של בית חב"ד אולי במקרה הגיעה אליהם חבילה מישראל...

לבסוף לאחר חיפושים לא נמצאו עקבותיה, אז למחרת נסענו לדואר המקומי אולי משם תבוא הישועה.

והפא ופלא תוך זמן קצר החבילה נמצאה, שוכבת לה על המדף וממתינה לילדים שיבואו ויבדקו מה היא מכילה.

הכתובת על החבילה רשומה בכתב יד מוכר, המשקל של החבילה רב. אז במקום לפתוח שם במקום, נסענו חזרה למלון והתחלנו בטקס.

החבילה שמכילה הרבה מעבר לממתקים המוכרים למצרכים שכולנו מכירים ואוהבים. החבילה הזאת מכילה הרבה מעבר למשקל שלה,

היא מכילה חום ואהבה, מחשבה ותשומת לב לכל ילד במשפחה, והיא מביאה דרישת שלום חמה מסבא וסבתא. הגעגועים צפים ועולים מול המילים שמשורבתות בכתב יד במכתב הקצר,

הילדים יודעים היטב שהדברים נארזו באהבה. אומרים שהדמעות מלוחות, אז אין כמו ממתקים לשפר את הטעם.

חמוצים מלוחים, קליק שוקולד, שקדי מרק, קוסקוס, שוקולד השחר המון מצרכים שעשו לנו טוב על הנשמה וטעים בבטן. תודה מכל הלב.

בערב יום שישי נסענו לשוק הדייגים מתוך מטרה להכיר את השוק.. לצערינו ירד מבול, ככה פתאום. אז ישבנו כל המשפחה ברכב וחיכינו עד יעבור זעם.

מה עושים שמחכים? מוציאים קלפים (במקרה הזה טאקי) וכך יצא שחיכינו שעה בצד הדרך כשהגשם דופק בחלון ומשחק טאקי סוער בתוך הרכב.

חיכינו ולבסוף התייאשנו, אז חזרנו למלון. כמו בחוק מרפי בשניה שחזרנו נגמר כל הגשם והרוחות נרגעו.

אבל הילדים החליטו שאם חזרנו לחדר (ויש מלוואחים בשפע) אז נשארים בחדר.

אחרי ארוחת הערב הילדים התחברו למסכים ואנחנו זכינו בטיול לשוק הדייגים ככה לבדנו, מעיין דייט לא מתוכנן. שוק ממש גדול, מלא באוכל ובדוכנים עם מוצרים שלא ממש צריכים.

רגעים כאלה, נדירים בטיול אך חשובים כמו אוויר. היה כיף.

וככה לאחר שמונה ימים עלינו עם הרכב על המעבורת שוב וחזרנו לקופנגן. כשבתוכנית לשבוע הקרוב ליל הסדר, מסיבת פול-מון ועוד דברים שלא הספקנו לראות באי.