נחיתה רכה, נחיתה קשה. מה זה משנה אנחנו כאן

עבר חודש מאז שנחתנו. יש הרבה אמת במשפט " הזמן רץ כשנהנים" אבל אני חייב לדייק אותו מעט יותר, הזמן רץ גם כשלא ממש נהנים ואפילו רק מרגישים בסדר. במהלך הטיסה לארץ בדקתי את עצמי ללא הרף, איך אני מרגיש עם החזרה, האם אני בכלל קולט את המשמעות של החזרה ועוד אי אלו שאלות. התשובה היתה די ברורה. לא קולט, לא מבין, ובעיקר חי בסרט שאנחנו על עוד טיסה בדרך ליעד הנכסף הבא. בשדה התעופה התקיימה חגיגה עם המון אהבה וגעגועים, חולצות מודפסות ובלונים, ריצה אל המתחם הסגור וחיבוקים, דמעות ונישוקות.

אני יודע שהייתי שם (יש הוכחות מצולמות) אבל זה היה רק טכנית. הראש כנראה נשאר עם אבק של כוכבים אי שם בדלהי. לקח כמה ימים להתאפס אפילו בתוך הבית שלנו. אומרים נחיתה קשה, אז אומרים. אף אחד לא מבין זאת עד שהוא עובר את זה על בשרו. יש לזה הרבה מובנים, הפשוטים שבהם הם המשימות והבעיות שלא בהכרח השתנו בזמן שטיילת בעולם. חלק מעבודות הבית ורשימת המשימות שהיתה לפני הטיול נותרה בעינה ועכשיו אין אפשרות להתחמק... הבית נראה ממש גדול ואפילו מוגזם מדי. מה פתאום כל ילד צריך חדר משל עצמו? הרי כולנו ישנו בחדרים בגודל דומה יחדיו, אז לבד?? מעורר השתהות משהו. הגינה עברה משבר, נראה שהיא הכי סבלה מהיעדרותנו, הדשא החליט שהספיק לו ודי נטש את הגינה שהפכה די בקלות להיות רק חצר. יום אחרי הנחיתה בניתי את הטרמפולינה החדשה. (סיפור ארוך, הקודמת התפרקה סופית ימים לפני הטיסה,

אז קנינו חדשה במבצע והיא חיכתה סגורה עד שחזרנו). אחלה פתרון להוצאת אנרגיה וגם כנקודת מפגש עם חברים (גם אם לא ממש קופצים). הילדים נעלמו לנו מהעיניים דקות לאחר שהבית התרוקן מהסבים והסבתות. לקח כמה ימים עד שהצלחנו להחליף כמה מילים מבלי שחבר או חברה של אחד הילדים יהיו איתנו סביב השולחן. הרגשה משונה שכל מה שבנית בעמל במשך כמה חודשים טובים ב 24/7 אמיתי מתמוסס לו כי ''כל החבר'ה נפגשים בפארק'' או ש''אנחנו נהיה בשקט בטרמפולינה'' (6-7 בנים מתבגרים קופצים על טרמפולינה באחת עשרה בלילה) שקט זה לא היה...

עומר חזר ממפגש ארוך עם החברים והכריז שהוא לא מבין את הטעם המוזיקלי שלהם... זה מצחיק אבל במהלך הטיול הוא האזין להמון מוזיקה ישראלית בעיקר ישראל הישנה והטובה ופתאום לתדהמתו הוא גילה שהחברים לא מכירים את "אני וסימון ומואיז הקטן" ואת "אני הולך על החומה..." גדל הילד.

בכלל מרגישים שרמת השיחה עלתה, שהילדים מסתכלים על דברים אחרת, מותגים זה נחמד אבל גם הם מבינים שאת הכל מייצרים בסין והודו

ואת אותה חולצה ממותגת ניתן להשיג במחירים שונים ובאותה איכות בהודו.

אחרי סבבי ביקורים אצל דודים וחברים חיפשנו גם את השקט שלנו.

כיף לשבת מול השקיעה ולקשקש ברוח הנעימה וכך השתדלנו לעשות כשהבית לא היה מלא בילדים מכל הגילאים.

אחרי עשרה ימים בבית, נסעתי לעבודה. זה היה בעיקר יום של טופס טיולים, התחיילות וחזרה הביתה לעוד כמה ימי חופש אחרונים. העליה במעלית המוכרת כל כך, המפגש עם חברים מהעבודה היה לא פשוט וניסיתי לצמצם את הנוכחות כמה שיותר.

לא בגלל התנשאות או ביישנות אלא חוסר רצון לחזור אין ספור פעמים על השאלות "איך היה?". תוך שעתיים שלוש נעלמתי חזרה אל המחשבות שלי. מאותו הרגע הזמן קיבל קצב ומהירות שמזמן שכחתי. פתאום כבר לא נוח לי להעביר סתם את הזמן. אני כבר על ימי חופש (שנותרו לי מלפני הטיול) אז צריך למהר ולהספיק לעשות.

לא ממש ברור מה לעשות אבל משהו צריך לעשות.

סה"כ עברו שבועיים וחצי מהנחיתה וחזרתי לעבודה. השוק היה גדול, המשרד נותר אותו משרד. המחברת שלי עדיין נחה על השולחן, לוח השנה מראה את אוקטובר 2017,

ארגז המסמכים לגריסה מלא עד גדותיו והשיא היה שעל השולחן נותרה טיוטת נאום הפרידה שלי... בקיצור הזמן קפא מלכת. החברים בעבודה נותנים לי ספייס להתרגל. באופן מפתיע דברים ששכחתי צצים שוב בראש.

הבעיות נותרו אותן בעיות ודברים אומנם השתנו אך לא בצורה דרסטית.

מצאתי שקשה לי להתרכז, אני לא out לגמרי אבל עדיין תוך כדי שיחה יש פלשבקים וצצות לי מחשבות על הטיול ומה היה כשהיינו פה ושם. אחרי חמישה ימים הגיע סוף השבוע, העננים התבהרו לי מעט בראש ואני מצליח להבין מה מתרחש.

אני בעיקר מרגיש כמו מישהו שהולך על שפת הבריכה, מביט במים הצלולים, יודע שהוא יכול לקפוץ, לשחות, לצלול ואפילו להנות מזה אבל בתכל'ס לא ממש בא לי להרטב.

אני יכול לעדכן שאחרי שבועיים בעבודה אני עם מים עד הירכיים, המים קרים, עוד מעט מגיעים לאיברים הצנועים ואז כבר יכאב. ועדיין חושב אם ואיך להכניס את הראש לצלילה עמוקה. בימים הראשונים היינו עסוקים בפריקת המזוודות והחבילות ששלחנו במהלך הטיול לארץ.

כמות דיי מטורפת של מתנות ודברים קנינו במהלך הטיול. התחלנו בחלוקת הדברים בין הילדים ולפי מתנות לחברים ומשפחה וראינו שממש לא חסכנו אפילו דיי השתוללנו אבל כמיטב המסורת עדיף להביא יותר מאשר לשכוח לתת למישהו. אז למי שחסר מתנות מהודו יש לנו דוכן ארעי ליד הצד שלי של המיטה... נגה והילדים עדיין נהנים מחופשת הקיץ, בין משחק מחשב, טלוויזיה, חברים. הם עוברים במטבח לחטוף משהו קטן. רואים תמונות ומדי פעם נזכרים במשהו מהטיול. התחלתי להכין סרטונים קצרים על חלקים מהטיול, כל תמונה או סרטון מעלים זיכרונות.

רק משיטוט בין אלפי התמונות מבינים כמה חוויות גדולות וקטנות דחסנו בזמן קצר יחסית. חלק מהחוויות לא הספקנו להכיל תוך כדי הטיול ורק עכשיו כאן בבית אנו מתחילים לעכל. היום חודש מהחזרה ואריאל נכנסה לבית הספר הבינלאומי. קשה להסביר את ההרגשה המעורבת שיש להורה בסיטואציה של יציאה לפנימיה. אנחנו יודעים שזה מקום נהדר בעבורה, יודעים שזה יעזור לה ויפתח לה אופקים חדשים בעתיד, מאמינים בדרך שבה בית הספר נוקט ועדיין, כן עדיין, מדובר בילדה שלנו שיוצאת לפנימיה. זה לא קל. במיוחד אחרי 9 חודשים אינטנסיביים ביחד. ימים עוד יגידו, אבל מישהו כתב את השיר לילה ראשון בלי אמא, אז אפשר להוסיף גם בלי אבא...

בחודש האחרון אין כמעט יום שבו נושא הטיול, והעזרה לאחרים לא קיימת. אני חושב שכבר ליווינו שלוש, ארבע ואף יותר משפחות שיוצאות עכשיו.

חברים טובים החלו לרקום טיול במרכז אמריקה בעקבות החוויה שלנו.

אני מרגיש מלא בטיפים כמו רימון ורק מחכה לתת לבאים אחרינו.

ועדיין בסוף היום אני חושב גם עלינו. האם את הטיול הגדול שלנו כבר עשינו ונגמר? ואז מה עכשיו? איזה חלום יחליף את החלום שכבר מומש? ובכלל, האם כל זה היה רק חלום? האם היינו בטיול, מסע אמיתי שחלף ועכשיו אנו מתעוררים מנערים את הראש ויוצאים לעבודה בשבע וחצי בבוקר... לא ברור, אבל משהו עמוק ניטע בתוכנו, משהו חזק יותר, שלם יותר. לא ברור לי מהו בדיוק אבל אני יודע שזה קשור לזוגיות, למשפחה ובעיקר לביחד. צאו לטייל לדקה, לשעה, לחודש ולשנה. מימד הזמן לא משנה בהכרח אלא החברה שאיתך. ואם זאת המשפחה אז תזכרו שהבית הוא היכן שהלב נמצא