למה ככה? מה קרה? קטמנדו ופוקרה...

גדי
May 31, 2018
11 min read

יש משהו ממכר בפסגות הגבוהות. הנוף הפראי הזה גורם לי להרגיש את הגודל האמיתי שלנו בני האדם מול איתני הטבע. בסיום כל עליה מתגלות פסגות נוספות רחוקות יותר, כל הר נראה אחרת מזווית שונה. המשקל על הגב מזכיר לי שאנחנו כאן ושאני לא חולם חלומות אלא הולכים עם משקל על הגב, בהרי האנפורנה של נפאל.

הרעש והצחוק שמסביב מזכירים לי שאני לא לבד אלא עם המשפחה...

בכל שיטוט והליכה ברחובות קטמנדו אפשר להרגיש בעיניים ובריאות את זיהום האוויר שמגיע מהרכבים והאופנועים הרבים פה בתוספת מנה גדושה של אבק מדרכי הכורכר שמסמלים את רחובות עיר הבירה. הבעיה אף מחריפה כשיוצאים אל מחוץ לעיר אז חווים את "מכונת הכביסה" בעוצמות משתנות. כל הדרכים מלאות בורות והנהגים משתדלים לעקוף אותם מבלי להתחשב ברכב שמגיע מלפנים ותרבות הנסיעה פה מאפשרת לצפור ולקטר ובעיקר לעבור את המכשולים שבדרך.

יש יופי מיוחד לעיר, המקום נראה כאילו עמד מלכת, העוני ניכר בכל מקום. בכל פינה יש מכולת קטנה, חנות בגדים, שעונים ועתיקות. בליל של צבעים וריחות ברחובות.

המדינה עברה אירוע רעידת אדמה קשה לפני שלוש שנים ועדיין רואים את הצלקות והסדקים בחלק מהבתים.

הספקנו להסתובב מס' ימים בטאמל, אזור צבעוני עמוס בחנויות לתיירים ומסעדות מערביות שנתן לנו (לפחות בימים הראשונים) הרגשה טובה של התערבבות בין שלל תיירים מכל העולם.

מודה שבימים הראשונים קנינו בעיקר ציוד לטרק. כל ההוויה בנפאל מסתובבת סביב הטרקים. האם אתם לפני הטרק? לאיזה טרק אתם הולכים? ציוד כזה וזה כבר יש לכם??

ואנחנו, פשוט קונים בלי לעשות חשבון. מה לעשות, יש כאלה שממש אוהבים לקנות ציוד דייג, אך אני מת על ציוד לטיולים.

ארוחת שישי בבית חבד, כבר היינו במס' בתי חב''ד. פגשנו ודיברנו אבל כזה מקום עוד לא הכרנו. הרגשה אחרת, מקבלת, קהילה, בית חם. קשה להסביר אבל זה שימש לנו כמקום בטוח בתוך כל הרעש וההמולה שיש בטאמל.

בארוחת השישי הרב חיזקי והרבנית חני הפתיעו אותנו וביקשו שנציג המשפחה יספר לקהל הרב שהתאסף לארוחה מעט עלינו ועל המסלול שאנו הולכים...

וככה, עם הרבה מבוכה וללא הכנה מראש עמדנו אריאל ואנוכי מול כמאה תרמילאים צעירים בניסיון להסביר מה לעזאזל אנחנו עושים פה. בעיר מאובקת, במדינה שמוגדרת כעולם שלישי עם ארבעה ילדים.

הסברתי כמיטב יכולתי, אריאל הוסיפה מעט תיבול להסברים היבשים ולבסוף לאחר שסיימנו ניגש אלי בחור מבוגר ושאל (ספק עקץ), "רק דבר אחד לא סיפרת, מאיפה הכסף?".

ועל כך אומר מבלי לפרט כעת, כל הטיול הזה שווה הרבה יותר ועולה הרבה הרבה פחות ממה שכולם חושבים...

אין מקום יותר טוב לשאול ולברר מידע לגבי הטרק שבחרנו - סובב אנפורנה. יש כאלה שחזרו, יש הרבה שבדרכם לשם ומידע באמת לא חסר. מתברר שבמוצ''ש יש הרצאה/תדריך יציאה של הרב חיזקי בבית חב''ד לגבי מחלת הגבהים והסכנות שבטרק ושם אנו מתחילים להבין שזה רציני.

חג המימונה מגיע במוצ''ש והרבנית שאלה אם נוכל לעזור כי היא מעולם לא ערכה מימונה. לאחר שניה של מחשבה הרבנית מודיעה קבל עם ועדה שבמוצ''ש משפחת שטרית תכין את המימונה הראשונה בבית חב''ד קטמנדו.

איזה לחץ! אומנם התחלנו מסורת בבית וזה החג שלנו, אומנם נגה ואריאל מכינות מופלטות וספינג'ים ברמה גבוהה ואני אף מכיר את כל המילים של כל השירים אבל מכאן ועד הכנה של אין ספור מופלטות לחמישים שישים תרמילאים צעירים רעבים... אתגר.

ניתן לתמונות ולסרטונים לדבר בעד עצמם. רק אומר שהיתה אווירה מדהימה במטבח ושרק בסיום הערב הצלחנו להבין מה שם הלך.

כל המשפחה השתתפה במלאכה, המון בנות שנרתמו לעבודה ופשוט נהנו מהעשייה יחדיו של מאות מופלטות וספינג'ים. הדבש והסוכר נטפו לכל עבר.

לאחר חצות סיימנו ובזמן היציאה נשמעו מחיאות כפיים לכבודנו, מודים שהתרגשנו. לא ציפינו ולא ממש הבנו את כמות האנשים שהיו בחצר בבית חב"ד ומה זה סימל בעבורם ובעבורנו.

ממש תרבחו ותסעדו.

לקראת הנסיעה לפוקרה הזמנו מונית גדולה עם מזגן. שמענו ממשפחות מטיילות שהדרך ארוכה ומשובשת ועדיף מונית פרטית וחובה גם מזגן. אז הזמנו... מה יצא? יצא שהיה בעיקר חם. המונית ואן היתה גדולה והספיקה לכולנו ולכל הציוד שאיתנו. המזגן עשה בעיקר קולות של מזגן אבל עיקר הבעיה התגלתה בהמשך הדרך. הריצפה פשוט פלטה חום. חום ברמה של בקבוקי מים רותחים...

אז נסענו עם חלונות פתוחים ועם הרבה אבק בפנים...

פוקרה היא עיר גדולה שנמצאת בקרבת שמורת הרי האנפורנה. את העיר עצמה כמעט ולא הכרנו, מה שכן הכרנו זה את הרחוב הראשי הארוך שבו מסתובבים כל התיירים. ברחוב כמות בלתי מובנת של חנויות טרקים, מסעדות וחנויות מזכרות. בימים שלפני הטרק רצנו בהשלמות אחרונות וקנינו בלי הכרה...

כפפות, חם צוואר, כובעי צמר, נעלי טיולים, מקלות הליכה, מכנסי טיולים ובקיצור כל דבר שמישהו אמר שכדאי.

סגרנו את ההכנות לקראת הטרק וארזנו שלוש מוצ'ילות של 15 ק''ג כל אחת ועוד שני תיקי יום.

בבוקר הטרק נפגשנו עם פרם ומון הפורטרים שלנו. זה המקום לציין שקיבלנו המלצות חמות על פרם כמעט מכל משפחה שיצאה לטרקים באיזור. התעקשנו ולא ויתרנו עליו. ואקדים את המאוחר, אנו שמחים מאד על כך שיצאנו איתו.

פרם משמש כפורטר כ 12 שנים, מתוכם 7 שנים ברצף כפורטר משפחות. ובדגש על משפחות ישראליות. דובר אנגלית טובה, בעל רגישות נדירה לילדים. מספר בדיחות ומשלב משפטים בעברית תוך כדי הליכה. את הילדים וגם את נגה ואותי הוא כבש מהר מאד. אריאל קוראת לו ''פרם כל יכול''...

לפרם יש ידע רב ובכל כפר שעברנו בדרך הוא עצר, לחץ יד, שוחח עם האנשים, סיפר בדיחה והיתה הרגשה שהאיש פשוט מחובר להרים ומרגיש כמו בבית.

פרם לימד אותנו המון דברים במהלך הדרך אבל אולי הכי חשוב היה מושג שנשמע דיי פשוט אבל מאד חשוב בטרק בהרים: family time.

אני אוהב ללכת מהר, ואם יש תיק על הגב אז אפילו יותר מהר. אבל בטרק עם המשפחה הדברים זזים מעט אחרת, הקצב שונה. בכל ערב (ובכל בוקר ובעצם כמעט בכל כפר) שאלנו כמה זמן אמור לקחת מהכפר הזה לזה. ולמה רשום במפה שאנחנו "צריכים" לעשות את זה ביום ולא ביומיים. ופרם, בסבלנות ובחיוך ענה, כי זה הקצב המשפחתי ואין מה למהר. כמעט כל יום (שמתוכנן לתרמילאים צעירים) פיצלנו ליומיים, עצרנו וצילמנו הרבה. ופרם תמיד אומר: no photos - no tracking. אז בכל מקום שניתן, פרם עצר, סידר את המשפחה וצילם מאה תמונות אותו הדבר כך שנוכל לבחור מי הכי טובה (ועדיין אין תמונות שבהן כולם עם עיניים פקוחות... זאת כנראה בעיה משפחתית).

כמה מילים על הטרק עצמו: זאת חוויה שהיא הרבה מעבר להליכה ולטיפוס. פה יש את כל המשפחה מסביב. השיחות גולשות לנושאים מעניינים והקשיים צפים בכל רגע מחדש. לא כזה פשוט לעצור כל ערב במקום חדש, לרוב דיי ג'יפה, להתארגן לארוחת ערב, לישון, לארוז את הציוד מחדש ולצאת מוקדם בבוקר לדרך. באמת שזה לא פשוט.

ובכלל לטפס במעלה ההר זה אף פעם לא פשוט. כבר שנים שאני מטפס (לרוב על מדים) על גבעות ואף על החרמון. אך פה ההרים גבוהים פי כמה והנוף מדהים. ולטפס עם המשפחה זה סיפור אחר לגמרי. יש רגעי שבירה והרבה רגעי קסם. מנהלים שיחות תוך כדי הליכה על נושאים שונים שלא קשורים לטיול כמו הגיוס לצבא, אוכל טעים, מה נעשה בעתיד הקרוב, גיבורי על, הרצון להיות מפורסמת ועוד ועוד שיחות מוזרות וממש מעניינות. כל אחד מסתכל על הדרך ועל הנוף בצורה אחרת, יש כאלה שזה מדבר אליהם מאד והם פשוט נהנים ויש שמסתכלים ולא ממש מבינים על מה כל המהומה. ההרים לבנים משלג ועומר דורש בתוקף לגעת בשלג. לפעמים ההרים נראים קרובים והוא לא מבין למה לא הולכים לשם (זה רק שלוש שעות לכול כיוון). קר פה ובלילה אנחנו הרבה מתחת לאפס מעלות אבל אין גשם אז אין ממש סיכוי לשלג... אנחנו מקווים שבסופ''ש ירד מעט שלג. אנחנו מאריכים את השהות במאננג לטובת הסיכוי הקטן שביום שישי ירד שלג בשביל עומר והילדים.

קשה לי שסוחבים לנו את התיקים. נכון שהפורטרים מקבלים שכר בעבור זה וזאת עבודתם אבל יש בזה משהו שלא כל כך נעים לי. אנחנו מסתובבים עם שלושה תיקים גדולים שמכילים ביגוד חם, פליז ליינרים (מעיין שק''ש מחמם), והמון חטיפים וקופסאות שימורים לעת צרה שלא יהיה לאור ולעמית מה לאכול. שלושת התיקים כבדים וכל בוקר אני מהנדס אותם מחדש כך שיהיה שיוויון יחסי במשקל בין שלושתם. להגיע לפס (שיא הגובה - 5415 מ') או להנות מהדרך ולא לטפס עד למעלה? נולדתי תחרותי, יותר מדויק, מאד תחרותי. כשאני הולך לאנשהו אני קובע יעד. ככה אני. לקח לי בערך חצי מסע בקמינו בספרד עד שהבנתי שאני נהנה מהדרך ושלהגיע לגסטהאוס בעצם מסיים את ההליכה לאותו יום. אז הורדתי הילוך וניסיתי לעצור את הזמן (אבל עדיין לא נולד המנ**ק שיעצור את הזמן..). גם כאן תוך כדי הליכה עם הילדים הבנתי שחלק מהכיף הוא דווקא ללכת לאט ולפטפט עד בלי סוף עם הילדים. עכשיו, כל זה לא אומר שלא התחרפנתי מהקצה האיטי שבו הלכנו. אומנם Family time אבל גם לזמן זה יש רף תחתון ושברנו אותו...

תוך כדי חציית כפר ראינו שישנה תכונה בכפר ומתברר שמתקיימת חתונה מקומית. פרם הציע לעצור, לא היססנו. לאחר ארוחת צהריים שפרם בישל באגסטהאוס שהוא מכיר בדרך (הוא מבשל מעולה והכי חשוב הוא מתאים את האוכל לפי הטעם של כל ילד), שמנו פעמינו לכיוון החתונה.

כפר נידח, תלוי בין שמים לארץ, בלי חשמל סדיר (שלא נדבר על wifi), וכולם לבושים יפה וחגיגי, אורחים מגיעים מהכפרים הסמוכים על גבי חמורים וחלקם דחוסים בג'יפים. חוצים על גשר צר שתלוי מעל נהר שוצף. מה אגיד לכם, לו היינו מתכננים את כל הפרטים לחתונה זה לא היה נראה ככה. הרקדניות הצעירות, בעודן מתאפרות בצד, דקה לפני שהן נכנסות לרחבת הריקודים, הסכימו להצטלם עם הילדים.

פרם מתברר (לא מפתיע) מכיר את משפחת החתן המיועד והכניס אותנו לטקס חינה שמתקיים ממש במקביל לריקודים שבחוץ. חדר קטן, דיי חשוך שבו ישובים החתן והכלה הצעירים (18+/-) לבושים בבגדים מיוחדים. מסביבם ההורים וישנו כרוז בכניסה שמציין בקולי קולות מי מהמכובדים נכנס לכבד את הזוג המתחתן. נכנסנו. לא ממש ידענו מה עושים ודיי מהר תפסתי את תפקיד הצלם. עמית ופרם ניגשו למלאכה וכל השאר צפו בהם במבוכה. פרם לוחש לעמית את מילות הברכה ועמית מברכת מצידה את הזוג המתחתן. הברכה איננה רק במילים ויש לזרוק על החתן והכלה אורז על ראשיהם ולבסוף לשים שטרות של כסף על מצחם ולהניח בקערה.

היה חשמל בחדר בזמן הטקס. בשביל דברים כאלה שווה לטפס ולטייל במזרח.

ביציאה לרחבת הריקודים אתגרתי את פרם שיצטרף לרוקדים. כמובן שהפסדתי (הוא רקד בשמחה)...

בחדר גדול הגישו אוכל ושתייה. שם טעמנו לראשונה בשר יאק ולגמנו יין אורז.

הבשר היה חריף בטירוף והיין (happy water) זה חיקוי מקומי למשהו בין וודקה לבין ספירט. קרוב לוודאי 70% של אלכוהול נקי... פחות אהבתי אבל מסביב נראה שהיו יותר חובבים של המשקה הזה.

בעודי מסתובב עם פרם ומון בין דוכני האוכל מתברר שהגיע אבא מקומי ושוחח עם נגה שיחה ארוכה שנושאה הוא פשוט: מה דעתנו לחתן את אריאל עם בנו... הוא אף הציע מוהר - 10$ לחודש (50% ממשכורתו!!) לקח לנו זמן לנפנף אותו אבל לבסוף אריאל אמרה שאם אין wifi אז אין על מה לדבר... (וגם חשבתי לעצמי איך אני אומר להורים לבוא לחתונה פה בהרים...).

חוויות מהדרך.

כשמגיעים למאננג (3500 מ') צריך לנוח ולהסתגל יותר טוב לגובה. זה כלל פשוט שמאפשר לגוף לנוח ולהתמודד עם החוסר בחמצן אבל לדעתי גם מאפשר למטייל לחשוב שוב אם בא לו להמשיך בטיפוס. הכפר נעים, מלא במאפיות קטנות. יש מה לראות בכפר והוא ממש אחר משאר הכפרים שעברנו בדרך. יש אווירה של מנוחה, המטיילים מסתובבים עם סנדלים ונותנים גם לרגליים לנוח. אז במסגרת ה family time היינו ארבעה ימים... אם לנוח אז עד הסוף. טיילנו לאגם שנמצא ממש קרוב לכפר. השמש שיקרה באותו בוקר ונגה ואני יצאנו עם בגדים קצרים לטיול של מס' שעות. מיותר לציין שקפאנו והיו כמה מטיילים (אירופאיים) שהיו לבושים מכך רגל ועד ראש בציוד חם שבהו בנו וחשבו שהשתגענו. השיא היה שעומר מבלי לחשוב פעמיים נכנס לשכשך רגליים במים. בחוץ שלוש מעלות בקושי...

לאחר השהות הנעימה במאננג והקור העז בעיקר בלילה היה קשה להניע את המשפחה שוב ולשכנע אותם להמשיך לטפס.

אז החלטנו לא להתעקש אלא לשנות במעט את הגישה. במקום טיפוס ברגל עם תיקים החלטנו להשאיר את התיקים בגסטהאוס, לשכור סוסים לילדים ולטפס עוד כברת דרך של מס' שעות ומשם לחזור למאננג.

אז אחרי התמקחות של פרם עם סוחר הסוסים קיבלנו במחיר מציאה סוס אחד ועוד שניים שיש ספק על היותם ממשפחת הסוסים...

לילדים זאת היתה חוויה מאתגרת ולא מתוכננת. זו פעם ראשונה שהם באמת רוכבים על סוסים ועוד בהרים על שבילי עזים. הדרך היתה תלולה אך הנופים שנתגלו מכל עיקול ועיקול היו מרשימים ביותר. מכיוון שלא ממש כיף ללכת ברגל אחרי סוסים (מפזרים מוקשים תוך כדי תנועה) נגה ואני הלכנו קדימה והרווחנו מעט זמן קסום של טיול בהרים לבדנו כמעט ללא האחריות שעל כתפינו...

ניסיתי למשוך מעט יותר גבוה אך נגה בחוכמתה ידעה להגיד שפה זה מספיק, הרי ככה זה בהרים מכל עיקול רואים נק' מעט יותר גבוהה. עצרנו בגובה של 4000 וקצת מטרים גובה, בדוכן תה נידח. שבו ספל של תה חם נמדד במושגים של זהב. ובקור שמסביב אתה משלם אפילו מבלי להתמקח.

ההרגשה היא שפה, זאת הנקודה הנכונה לעצור ועד לכאן טיפסנו בצורה מדהימה כמשפחה עם כל הקשיים שהדרך הציבה לכל אחד מאיתנו. ומפה אנו יוצאים כמשפחה בדרך הארוכה מטה חזרה לפוקרה.

כשחזרנו למאננג נגה ואני החלטנו שנשמח להמשיך ללכת אבל ניסע את הדרך שבה הלכנו ונלך את הדרך שבה נסענו מבסיסהר אל נק' התחלת ההליכה. למחרת פרם אירגן ג'יפ שיוריד אותנו אל סיאנגה שממנה התחלנו לטפס משם נמשיך בירידה ברגל עוד יומיים.

תשמעו, נסיעה מפחידה כזאת עוד לא עברתי. הנהג היה מצויין, נסע לאט ובמקצועיות אבל עדיין יש נתיב אחד עם מצוק פתוח של חמישים ויותר מטרים של תהום. תוסיפו לזה רכבים שבאים מלפנים והמרחק בין גלגלי הרכב לשפת התהום מצטמצם לסנטימטרים ספורים.

באחד התמרונים של הנהג בעת מעבר של ג'יפ מנגד מצאנו את עצמנו אני ופרם נשענים חזק קדימה על מנת לאזן ולו במעט את הרכב לפני החלקה מהשביל אל פי התהום.

היה ממש מפחיד והאמת שגם אין הרבה מה לעשות, חיי וחיי משפחתי תלויים תרתי משמע בנהג צעיר, מיומן ככל שיהיה, ובג'יפ מקרטע בדרך משובשת... חוויה חד פעמית.

בדרך חזרה ביקשנו מפרם לראות ולחוות תרבות. רצינו להכיר מקרוב את חיי הכפרים שאנו חוצים אותם. בערב פרם אמר שיש מסיבת ריקודים בכפר ואנחנו חייבים לבוא.

לא יודע לגביכם אבל בתשע בערב אחרי נסיעה של 8 שעות בג'יפ ועוד הליכה של שעתיים בהרים ועל הכל תוסיפו גם גשם. לרקוד לא ממש מסתדר לי, אולי ביום אחר. את הילדים לא הצלחנו להוציא מהחדרים וכבר כמעט שביטלנו אבל לבסוף הלכנו.

לא ריקודים ולא נעליים... מדובר בחנוכת בית בכפר. כחלק מהעזרה ההדדית בכפר כל משפחות הכפר עוזרות לבניית הבית (מי בכסף ומי בשעות עבודה) ובסיום הבניה בעל הבית עורך סעודה חגיגית לכל אנשי הכפר כהוקרת תודה על עזרתם.

הגענו בחושך לבית חצי בנוי (יש עוד עבודה אבל מי אנחנו שנלין). יושבים על הרצפה כל אנשי הכפר דחוסים בחדר וביניהם רוקדות שתי ילדות צעירות לקולות מנטרת תפילה בודהיסטית. עם הגעתנו התחוללה מהומה קטנה ופינו אנשים (ובלוקים לחומרי בניה) על מנת לאפשר לנו לשבת בנוחות במסיבה.

לאחר מס' דקות התחלנו לראות ולהבין את ההווי שיש להם במקום. כל משפחה חייבת לשלוח נציג אחד לפחות לאירוע אחרת היא משלמת קנס של 300 רופי על הברזה. אם מישהו מהקהל מנקר מעייפות (המנטרה כשלעצמה מרדימה פילים אז לשבת על הרצפה צפוף עם תנועות קלות... זה כמו לישון באוטובוס). בקיצור אם מישהו מנקר אז שכניו שיושבים סביבו מלשינים לאחד מזיקני הכפר והוא מגיע עם מים קרים ומתיז על האיש/ה שהעזו לנקר לקולות צחוק חבריהם. ממש צחוקים ושיגועים תוצרת הכפר.

טעמנו מעט מהאוכל שהוגש וחזרנו עייפים, מעט רטובים אבל ממש מרוצים מהחוויה האישית שעברנו מבלי לתכנן. אלה הדובדבנים שאנו שמחים לקטוף בדרך.

הדרך התקצרה לנו ובמקום שלושה ימים לבסיסהר הגענו תוך יומיים. הגענו אחרי הצהריים המאוחרות ולצערנו לא היו מקומות לינה פנויים. בסיסהר משמשת כנקודת מוצא לטרקים באנפורנה ולכן מי שמגיע בדרך כלל טופס ג'יפ לסיאנגה או נשאר לישון ומתחילים בבוקר לצעוד. לאחר הליכה בין גסטהאוסים ובתי מלון דיי עלובים כמעט ונכנענו לקחת אחד בלית ברירה. נעצרו שני ואנים חדישים עם יפנים מתוקתקים ופרקו אופני הרים יקרות כמו כל הטיול שלנו מול עינינו. לאחר שסיימו לפרוק פרם ואני פנינו לנהגים ותוך חמש דקות מצאנו טרמפ חזרה לפוקרה במחיר מצחיק ובנוחות מקסימלית. תוך כדי הנסיעה אירית ועינת (משפחת צביאלי אפרת מטיילים במקביל אלינו ונפגשנו בויאטנם, בקמבודיה ואף בתאילנד ופשוט נקשרנו אליהם (ילדים והורים כאחד), שווה פוסט בנפרד) סידרו לנו חדר משפחתי מצויין במלון.

וכך מבלי שציפינו סיימנו 15 יום של טרק רגלי ארוך בנפאל. עם הרבה הליכה וטיפוס לגובה ועם שיחות נפש וחוויות מקסימות עם הילדים במעלה ההר. היתה ממש חוויה יוצאת דופן.

אבל רומנטיקה לחוד ומציאות לחוד.

גולת הכותרת במלון היתה המקלחת הענקית עם המים החמים (זה גם אחלה מקום להודות שעקב תנאי הטרק לא התקלחנו כל ערב והאמת גם לא פעם ביומיים והריח היה... ופה נעצור).

את הימים שאחרי הטרק ניתן לתאר בכמה ימים של הלם ושיכרון חושים, הסתובבנו ואכלנו כמעט בכל מסעדה. פתאום כבר לא עברנו בכל החנויות של ציוד הטיולים. בילינו שעות בבית הישראלי. הילדים גילו קבוצה גדולה של ילדים (בשבוע הזה היינו כעשר משפחות ישראליות מטיילות בפוקרה!! מלא ילדים בכל הגילאים).

אנו המבוגרים נהננו מחברה טובה ומקפה מצויין והילדים היו עסוקים בשלהם. כך חגגנו את ל''ג בעומר בחיק המשפחות ואף יצאנו לטיולים קצרים בסביבה הקרובה עם דגש מיוחד על מינימום הליכה רגלית...

וכך יצא שנסענו באוטובוס מקומי עמוס לעייפה דחוסים כמו סרדינים כולל דודי שנתלה על דלת האוטובוס מבחוץ... חוויה מצחיקה ומצחינה כאחד.

לאחר שישה ימים החלטנו לאחד כוחות ויצאנו שתי המשפחות (שטרית וצביאלי אפרת) עם שמונה ילדים והרבה ציוד ברכב אחד חזרה לקטמנדו.

היתה נסיעה הרבה יותר סבירה (עדיין מטלטלת אבל החברה הנעימה עזרה).

עינת ואירית והילדים טסו לצפון הודו (משמשים ככוח חלוץ לפני שאנו מגיעים). אנחנו נשארים בקטמנדו תקופה נוספת כדי לטייל ולהכיר.

דבר אחרון, יש כאלה שאוהבים להתגלח, אני פחות. אבל אם יש משהו שפינק אותי בקטמנדו?

זה פשוט גילוח אצל הספר ... חוויה מפנקת במיוחד