ביקור באיים - חלק ב'

לאחר קוסמוי חזרנו לשהות של שבוע בקופנגן.

כן, פעם שניה באותו האי.

הפעם הגענו להנות מהמקום מבלי להתרוצץ יותר מדי

שכרנו בית גדול עם גינה ענקית והרבה עצי קוקוס שממוקם מרחק הליכה מחוף הים.

הילדים חזרו לשגרת האימונים של האגרוף התילאנדי. שוב קמים מוקדם, מתאמנים ומזיעים עד 11:30 ואז חוזרים לצהריים בבית.

ימי לימודים דיי מסודרים - כלומר מתחילים בהרבה רעש וצילצולים, עם מחאות מצד הילדים (אחרת זה לא עובר), ולאחר שעתיים של לימודים כבר עייפים.

בישולים של בית, קניות ב7/11 וחזרנו לאכול בדוכן קטן שמייצר סנדוויצים של עוף ופאד תאי מעולה במיוחד בשבילנו.

המשכנו בחיפוש אחרי עוד חוף ים מושלם - הכרנו ככה את הבובי ביץ', נייקד ביץ' (ומצאנו את עצמנו מסבירים למה המתרחצים ללא בגדי ים...), הזן ביץ' שבו כל הישראלים מתכנסים כל ערב לצפייה בשקיעה וחוף הצדפות שבו המקומיים מתאספים לחיפוש ואיסוף צדפות למאכל בשעות השפל.

בקיצור יצרנו שגרה דיי פסטורלית... אבל לא ממש.

לקראת בסוף מרץ התקבצו להם מספר אירועים כמעט באותם התאריכים והרגשנו שאנו רוצים להיות בכולם:

ראשית חגגנו ימי הולדת -

עמית חגגה יום הולדת 8. קשה להסביר כמה עמית גדלה והתפתחה. שרה ורוקדת כמעט בכל הזדמנות, מנצחת אותנו בקלפים, עמית מקפידה לקנות בובה בכל מדינה.

היה לנו ברור שאת יום הולדתה של עמית נחגוג במסעדה של מתוקים עם פנקייק שוקולד, כמה שיותר מתוק יותר טוב במקרה של עמית.

אור שלנו חגג 14, עפה לה שנה מאז בר המצווה והילד כבר הפך לנער מתבגר שנון וציני ועם הרבה שכל בריא. במקרה של אור, המסעדה היתה חייבת להיות בשרית.

והמתנה היא ללכת לאירוע אגרוף תאילנדי עם אבא...

פשוט ילדים מקסימים, ילדים של החיים.

ליל הסדר - התלבטנו אם ללכת לבית חב"ד בקוסמוי ולהיות בליל סדר המוני - מעל 2000 משתתפים או ללכת לליל הסדר שעורכות המשפחות שנמצאות בקופנגן.

הלכנו לליל הסדר בקופנגן, המון משפחות (כ50-60 משתתפים שברובם ילדים) התקבצו במסעדה טבעונית עם גינה גדולה.

כל אחד הביא ממיטב בישוליו (מזכיר לכם - מסעדה טבעונית אז אין לנו יותר מדי תרומה בנושא)

ובכל זאת, למרות החששות, הילדים ואנחנו מצאנו מה לאכול. הילדים נעלמו דיי מהר בתוך שלל הילדים שהתאספו שם (עומר - אבא כולם ישראלים פה... מגניב).

היה ערב נחמד מאד עם מוזיקה שקטה, שירים וניגון בגיטרה.

לגבי ליל הסדר כהלכתו? פה הרגשתי מעט פיספוס. אומנם היה שולחן בו ישבו וקראו את ההגדה (עם שינויים מתבקשים כמו ציון שהותנו בקופנגן, שהוציאנו ממצרים והביאנו עד לכאן...)

אבל בפועל זה היה קצר מאד ולא השאיר אצלנו חותם של ליל הסדר.

יש מקום אחד בעולם שנודע במסיבות שמתקיימות בו כל חודש - מסיבות ה full moon Party שמתקיימות בקופנגן.

רצה הגורל ואני אוהב מוזיקה ישראלית ישנה שעושה טוב על הנשמה ובאותה האוזן גם שומע מוזיקה טכנו עם קצב מטורף שמקפיץ את הגוף ומרנין את הנפש.

האי כולו נערך למסיבה, בכל החנויות יש את החולצות הזרחניות שמצהירות שבאנו לרקוד, צעירים רבים הגיעו לקראת סוף השבוע המדובר והרחוב התמלאו בג'פים ואופנועים רבים.

לאחר התייעצות עם משפחות שכבר היו במסיבה החלטנו שנצא מוקדם, נהנה משלב ההכנות ותחילת המסיבה ולקראת חצות נחזור חזרה לביתנו ונשאיר את הרחבה לצעירים.

הנסיעה לחוף האד-רין אורכת כחצי שעה, דרך מפותלת מאד עם עליות וירידות חדות. נסענו לאט, "נהנים מהדרך" ומתרגשים לקראת הבאות.

כמו בכל אירוע הדוחק והצפיפות בכניסה סימנו לנו שהגענו למקום הנכון, מצאנו חניה ונכנסנו למעין מסלול מוגדר היטב על ידי הצבא שנוכח במקום והלכנו אל החוף.

כל הדרך מלאה בדוכנים של צבעים זרחניים (עמית לא ויתרה והתקשטה מיד במספר ציורים שהוסיפו אור על פניה היפות), דוכנים מלאים באלכוהול מכל הסוגים אבל בעיקר מזוייפים.

למדנו מהר מה זה לשתות מבאקט (דלי עם אלכוהול), לילדים כמובן שאסור אבל מה לגבי המבוגרים? ומה לגבי המתבגרים?

החוף הארוך מרוצף בבמות עם מוזיקה שונה, עם קהל שונה אבל בכלליות כולם קופצים לצלילי המוזיקה, שותים משהו לא ברור ונהנים.

חרשנו את החוף ותוך כדי הליכה גילינו יחד עם הילדים שיש אנשים שלא ממש משתמשים בשכל שלהם באופן רציף ומנסים לקפוץ על חבל בוער (ראינו תאונות לא פשוטות) או כאלה שמנסים לשחק לימבו שבו מנסים לעבור מתחת לחבל (הבוער - שוב) כשכל פעם הוא יורד עוד מס' סנטימטרים.

אומנם רוב האנשים עמדו מסביב וצפו במשוגעים אבל עם מוזיקה מונוטונית ומחרישת אוזניים ואלכוהול בדם - זה דיי צפוי.

מוזיקה טובה אך רועשת, חוף ים עם סירות ארוכות זנב, מלא דוכנים ואורות זרחניים ואפילו עמדת שינה לכאלה שעייפים. מה צריך יותר מזה?

הערב של הצעירים שלנו נגמר לפני חצות ונגה ואני חזרנו לקחת את אריאל מאוחר יותר (נסיעה מפחידה כי מתברר שבשעה 02:00 בלילה זה רק תחילת המסיבה בעבור הצעירים אז הכבישים היו מלאים ואני לא בטוח שחלק מהנהגים לא היו מתודלקים...). היה שווה ומיוחד לכל הדעות.

לכל משפחה מטיילת יש את הרגעים שבהם הגעגועים למשפחה בארץ גוברים, למשל בזמן קבלת חבילה מלאת ממתקים שמזכירים את הבית, מכתב בכתב יד מסבתא וסבא או ביקור של אנשים מוכרים ואהובים.

בזמן שהותנו באיים זכינו לקבל חבילה שגרמה לדמעות של אושר ולקרוא מכתב מסבא שגרם לכולם לפנטז על מקרר מלא בכל טוב (קוסקוס עם ירקות, שוקו וקוטג' היו המאכלים הזוכים),

וממש ביום האחרון שלנו באיים עברנו מקופנגן לקוסמוי לפגוש למשך כמה שעות את איילת ויובל שהגיעו לחגוג יום הולדת 40 ליובל בחוף מקסים בריזורט מפנק.

איזה כיף לפגוש אנשים אהובים ומוכרים אחרי חמישה חודשים של טיול, קשה להסביר. החיבוק, החיבור הם מידיים והשיחה קולחת כאילו אתמול נפרדנו.

איילת ויובל שמים לב לשינויים שאנו כבר לא ממש רואים בלהט היומיום - איך הילדים גדלו, גבהו, השתזפו (רחמנא לצלן), ניכר שהילדים התבגרו והשיחה יחד איתם עלתה רמה.

כמטיילים ותיקים בתאילנד יצאנו יחד לאכול ב Food Court מקומי ומהודר. אני חושב שהיה טעים גם אם כל הארוחות גם יחד לא עלו כמו מנה אחת בריזורט... ככה זה כשמטיילים בתקציב מוגבל, לומדים למצוא אוכל טעים בכל תקציב.

לאחר כמה שעות נפרדנו מאיילת ויובל בחיבוקים ובהרגשה שהיה כאן משהו אחר, נגיעה משמעותית שהעירה את רגש הגעגוע.

ואכן, עומר מדבר על כך שמאז הפגישה הגעגוע למשפחה שבארץ שוכן אצלו בלב.

זהו, יצאנו להרפתקאה חדשה ומרגשת - נפאל.

היציאה מהאיים לכיוון נפאל היתה ארוכה וקשה אפילו במונחים שלנו.

מודים שלא חשבנו על כך לעומק אך בתוך 36 שעות עברנו את הדברים הבאים:

2 מעבורות (כ 4 שעות)

3 נסיעות ארוכות במוניות (כ 9 שעות)

טיסת פנים לבנגקוק (שעה)

מונית בתוך בנגקוק בין שדות התעופה בעיר (שעה וחצי)

"ניסיון לשינה" על הספסלים בשדה התעופה (גישור על 6 שעות עד הטיסה)

טיסה לדלהי הודו (שלוש שעות עם קונקשיין קצר - לא הספקנו לאכול)

טיסה לקטמנדו, נפאל (שעתיים)

מונית הזויה בתוך העיר (שעה)

היה לא פשוט בלשון המעטה, היו דמעות, כעס, רעב, ובחילות. בקיצור, לא נהננו מהדרך.

אבל יצאנו מאיי תאילנד והגענו לנפאל, וזה כבר סיפור אחר.