לקחת חופש מהחופש

להגדרה מהו חופש יש בטח מליון מושגים במילון, יש שיגידו שכל הטיול הזה הוא חופש אחד גדול.

אני לא מתווכח על כך כי בתמונה הגדולה זה אכן חופש אבל בפועל אנחנו עם הרבה מרכאות מוצאים את עצמנו עובדים על מנת להכין את החופש הזה...

יש כאלה שלוקחים קורסים להתפתחות אישית, יש שעושים מדיטציה, יש שמציירים על הגוף

אנחנו ניסינו לטעום מעט מכל דבר וכך לגלות מה מתאים לנו.

אני יצאתי לחופש מהחופש.

 על רישיקש כמעט ולא שמעתי.

אפילו את שמה אני משבש כל פעם מחדש.

לאחר שקנינו את הכרטיסים ברגע של גאווה טיפשית התחלנו לחשוב ולנסות להבין לאן אנחנו נוסעים.

ידעתי שיהיה חם אבל זה לא חדש להודו בתקופה הזאת של השנה.

ידעתי שהיא רוחנית מאד ונמצאת על מקורות הגנגס

הגוגל גילה לי שהביטלס התארחו באשרם במקום אי שם בשנות השישים.

מצוייד בכל הידע הנ''ל, עם תיק קל על הגב ועם פאס לשלושה ימים שלמים נפרדנו מהמשפחות ויצאנו לכיוון תחנת האוטובוס.

גברים בתחילת שנות הארבעים של חייהם, מרגישים בטוחים ביום יום עולים על אוטובוס דיי מעפן עם הרבה פרפרים בבטן.

האוטובוס היה כמעט ריק, מעט תיירים עושים את הדרך מדרמסלה לכיוון רישיקש בעונה הזאת.

הכרנו תרמילאי ישראלי שנוסע לרישיקש ללמוד קורס מדריכי יוגה.

הבחור מסתובב עם מוצ'ילה ענקית ועוד תיק קטן לגיטרה והכי חשוב עם דיג' ארוך ודיי מסורבל.

עזרנו לבחור וכך יצאנו לדרך.

הנהג נוסע כמו משוגע. בכל סיבוב האיץ את האוטובוס שהשמיע קולות של חריקה ובכל ברקס הרגשנו שהאוטובוס לא יחזיק מעמד.

נסיעה מטלטלת, כיסאות ישנים עם מרווח רגליים שמתאים לילדים בני עשר.

עומרי התרמילאי נרדם דיי מהר ואנחנו נשארנו ערים בגלל הפחד מהנסיעה של האוטובוס.

הנסיעה ארכה כ12 שעות, האוטובוס שעט בירידות וגם במישורים הנהג המשיך בנסיעה פראית.

יוצאים לעקיפה של משאית שנמצאת במצב של עקיפת משאית אחרת פשוט שיגעון

ולכל זה תוסיפו חושך כמעט מוחלט באוטובוס מקומי רעוע שחוצה כפרים ומקומות מיושבים במהירות גבוהה עם צפצוף כמעט קבוע שמסמן לכולם, אני כאן ואינני יודע איך עוצרים את האוטובוס הזה ולכן כדאי שתפנו לי את הכביש.

אז בין עקיפה לסיבוב אנו זורקים ספק בצחוק אבל עם הרבה רצינות שאולי כדאי שנגיד את תפילת הדרך וגם שמע ישראל לא יזיק אבל מכיוון שאנחנו גברים מסוקסים וחילוניים דיי גמורים הסתפקנו במטר קללות על הנהג ואימו.

כל אחד מאיתנו מתכנס בעצמו ומנסה לעצום עיניים, ואחרי שעה ארוכה וכאבים בצלעות מהטלטלות אנו מבינים שחבל על המאמצים ועדיף כבר להישאר ערים כך שאם נתהפך, נתרסק, נתנגש לפחות נהיה עם עיניים פקוחות לרווחה.

אחרי ליל שימורים עם מכות יבשות מכל החבטות והטלטולים, עם עצירות בכל מיני דאבות/פיצוציות במקומות הזויים, עם נוסעים שמחכים בצמתים חשוכים ועם פנצ'ר בגלגל שלמזלנו מתרחש ממש עם עלות השחר באמצע כפר נידח אנו מצליחים להגיע לרישיקש.

ועל נסיעות כאלה נכתבה ברכת הגומל.

עומרי יורד ראשון, מתארגנים על הציוד, אנחנו עוזרים לו ולוקחים טוק טוק ביחד.

לאן? לא יודעים אבל בונים על עומרי שהיה כאן חודשיים בתחילת הטיול שלו.

הנהג מנסה להוריד אותנו באחד הגשרים התלויים מעל הגנגס, לנו אין מושג היכן אנחנו אבל עומרי שמכיר מתחיל שיחה שמתפתחת דיי מהר לספק שיחה ספק נזיפה בנהג וכל זה

בשפה הודית שמתגלגלת לעומרי מהשפתיים.

מזל גדול שלקחנו אותו איתנו.

מוצאים מלון לשים את התיקים ולמרות העייפות מהדרך לא מוותרים ויוצאים להסתובב ברחובות ולהכיר את רישיקש.

מהר מאד מגלים כמה כיף להסתובב לבד בלי לחץ ומבלי לספור ילדים ולהשגיח מפני כל ריקשה או מונית חולפת.

העיר עמוסה בתיירים הודים שבאים וטובלים בגנגס הקדוש, בעוד כמה ימים גם אנחנו נסמן על הטבילה בגנגס וי.

חרשנו את הסמטאות שמלאות בדוכנים, נכנסנו לכל מיני אשרמים ומקדשים מקומיים,

ביקרנו בבתי קפה של צעירים ולמדנו שאם אנחנו רעבים אז הכי טוב זה ללכת אחרי תיירים מערביים (שלא היו רבים כלל).

טיפסנו על מקדש גבוה עם 13 קומות רק בשביל להבין שלהודים יש אל לכל דבר ושהם משקיעים בפסלים אך ככל שעולים בקומות גם להם מתעייפות הרגליים.

בכל ערב יש טקס על גדות הגנגס הקדוש אז ניגשנו לראות, הווליום גבוה, קהל הודי שמכיר את כל המילים, נזירים בודהיסטים שהיו בסביבה הגיעו לקבל מעט תרומה. פשוט טקס כהלכתו.

ביום השני העזנו יותר, הגענו לרובע שמאוכלס בהודים וכמעט ואינו מתוייר. שם גילינו שהסצינה של המדיטציה איננה רק של התיירים המערביים אלא רלוונטית עדיין גם להודים המקומיים.

המשכנו ללכת עד שהגענו לפאתי העיר ושם בעזרת המקומיים הלכנו אל האשרם של מהרישי יוגי או כמו שכולם מכירים אותו בשם האשרם של הביטלס.

מדובר במקום ענק שננטש לחלוטין לפני עשרים שנה.

לאחר ביקורים חוזרים של מעריצים ותמהונים החליטה הממשלה ההודית להשתלט על המקום.

מבנים וחדרים נטושים, מטבח וחדרי מדיטציה, שבילים ארוכים וטבע שמשתלט על המקום.

כמעט על כל קיר יש ציור קיר מרהיב, אומנים מזדמנים השאירו חותם על המקום.

פורטרטים של חברי הלהקה מופיעים מכל עבר ודווקא מבנה המגורים שבו שהו חברי הביטלס נותר עזוב הרוס וללא ציורים מיוחדים.

אני אוהב מקומות כאלה שעם מעט דמיון אפשר לראות מה היה ואיך היה ואם יש גם סיפור מעניין כמו ביקורם של חברי הביטלס אז בכלל הדמיון ניצת.

הסתובבנו בין המבנים מס' שעות ולמרות שסימני הזמן נראים לעין וחלק מהמבקרים בשנים עברו קילפו כמעט כל דבר שניתן לקחת מצאנו מקום מיסתורי ומעניין.

יובל השמיע שיר שנכתב במקום וראינו גם סרטונים שצולמו בזמן ביקור הביטלס במקום ויצאנו בהרגשת סיפוק גדולה.

ביציאה שאלתי את השומר אם ניתן לקחת שלט שהיה זרוק בצד... חמש דקות של שכנוע והשלט אצלי בתיק... נדבר על השלטים בהמשך

את סיום היום עשינו באשרם שמתמחה ביוגה ומדיטציה. נרשמנו ללילה במקום ונהננו משיעורים, מנוף ומהרבה קופים שהבהירו לנו שאנחנו אורחים לרגע והם השליטים במקום.

הימים עברו מהר, אומנם דחוסים והלכנו לא מעט אבל בעיקר הרגשנו שאנחנו נחים ומתחברים ביחד לחופש מהחופש.

על הנסיעה חזרה לא אכביר במילים רק אציין שלצערנו זה היה אותו אוטובוס, עם אותו נהג והשינוי היחידי הוא שלאחר שעת נסיעה (פרועה אבל התרגלנו) האוטובוס ירד מהכביש ונסענו בשביל עפר שבסופו הוא עצר. צחקנו על כך שחוטפים אותנו אבל מהר מאד גילינו שממתינים כשלושים טיבטים שמילאו את האוטובוס עד כלות וכך המשכנו בנסיעה ארוכה מסוכנת מאד למשך 14 שעות עד שהגענו חזרה למשפחה ולקיבוץ.

כולם אומרים שאנחנו בטיול ולפעמים גם אנחנו משתמשים במונח הזה אבל בפועל אנחנו חיים תקופה מחיינו כאן בתנועה עם הילדים סביבנו בתוך הבועה שיצרנו לעצמנו.

במהלך החודשיים האחרונים הרגשנו שהרצונות של הילדים לא תמיד עולים בקנה אחד עם הרצונות והשאיפות שלנו.

הילדים שלנו גדלים ומפתחים דעות משלהם (זה כל פעם מפתיע מחדש, לרוב לטובה אך לפעמים פחות).

האם חוזרים או נשארים?

האם נשארים עוד שנה ומנצלים את הזמן ללמוד בחו''ל?

או שחוזרים לארץ לבתי הספר המוכרים?

ומה עם החברים, העבודה, המילואים?

המסגרות של החיים ששמחנו לשחרר מעלינו בתקופה זו של החיים.

החלטנו לעצור הכל ולהתכנס פנימה כולנו, כמשפחה אחת ולהבין ולהרגיש מה כולנו רוצים.

במשך יומיים נעלמנו מהקיבוץ. תכל'ס שהינו בחדר ורצינו להיות רק אנחנו, כך בתוך סיר מבעבע עם טיעונים בעד ונגד, עם זמן שיחה לכל אחד, עם דמעות וגם צעקות

קיבלנו החלטה, חוזרים הביתה. בדיוק בעוד חודש.

בימים האחרונים נוצר שוב קשר עם העבודה שלי, לאחר הודעה מצערת שאין לי מקום לחזור הגיעה הודעה משמחת שישמחו שאחזור.

יש בזה חשש גדול כי הרי יצאתי לנוח מהלחץ ועכשיו אני חוזר לקלחת וללחץ הגדול.

יש אנשים טובים שאשמח לחזור ולעבור איתם.

בשניה שהכרטיסים הוזמנו, הרגשנו ששעון החול מתהפך והזמן מתחיל לרוץ.

 נפרדנו בחיבוקים ונשיקות מכל המשפחות והחברים שסבבו אותנו בקיבוץ שיצרנו בדרמקוט.

חרשנו על המסעדות והחנויות במעין אמירת שלום 

ויצאנו לדלהי המפחידה (שאפשר לגלות, הרבה פחות מפחידה ממה שדימיינו לעצמנו) ומשם לטיול של 14 יום עם נהג צמוד ברחבי ראג'סטאן.

חם בחוץ וגם חם בלב.

עוד פחות משלושה שבועות חוזרים הביתה.