שעון החול ורג'סטאן הצבעונית

מהרגע שהכרטיסים נקנו, הרגשתי איך שעון החול התהפך והזמן התחיל לרוץ. פתאום פחות נוח לשבת בלי תוכניות וסתם להעביר את הזמן. יצאנו לדרכים, מרגישים צורך עז לנער מעלינו את האבק שהצטבר מישיבה של חודש בדרמקוט. ומכיוון שסיום הטיול כבר באופק, החלטנו להתפנק עם נהג צמוד שיקח אותנו לטיול בין ארמונות ומבצרי רג'סטאן. שמענו מחבר על נהג שליווה אותם בטיול דומה אז יצרנו קשר, התמקחנו מעט (בעיקר בשביל ההרגשה) ויצאנו אל השלב האחרון במסע הזה. הבחירה בג'אטין התבררה כבחירה מצויינת. בחור שקט, רגיש לילדים. מכיר טוב את השטח והצליח להתחבר למשפחה תוך דקות אחדות. שיגענו אותו, כל אחד עם השאלות והדברים שחשובים רק לו.

אני למשל נכנסתי די במודע לטירוף סביב שלטים, ושלטי רחוב במיוחד. יש במזרח (בעיקר בנפאל והודו) מסורת עתיקה שמתחילה להעלם של ציור וכתיבת שלטים בכתב יד. זה פשוט צבעוני ויפה.

וכך פתאום נגלה עולם, בכל קרן רחוב וכמעט על כל חנות קטנה מופיע לו שלט ישן, אולי מאובק אבל עם נגיעה אישית של הצייר שהכין אותו. אז התחלתי לאסוף במהלך הטיול, ועם ג'אטין הלכתי עוד כמה צעדים קדימה ובעזרתו מצאנו כמעט בכל עיר

נידחת את הצייר המקומי. מחלקם רק נהניתי, אך עם כמה מהם אף יצרנו יצירות. בדרך צברתי ביטחון ובחוצפה ישראלית פניתי ישירות למוכרים שלא ממש הבינו למה התייר המשוגע רוצה לקנות את השלט העקום והמאובק. חלקם סימנו לי את הדרך היפה לעזאזל וחלקם הסכימו לתת לי באקט של רחמים או למכור לי בסכום פעוט.

יצרנו כללים פשוטים: שלט תלוי או מחובר לא תולשים, שלט שיש לו אבא ואמא שניתנים לזיהוי אז פונים אליהם. שלט גדול/מלוכלך כל כך, אז מתלבטים... ככה הצטברו להם כעשרים שלטים והיד עוד נטויה (למרות שהבטחתי מספר פעמים שסיימנו עם זה...). לספר על כל הארמונות שראינו ברג'סטאן לא אוכל אבל מעט לפני רג'סטאן הגענו לעיר בשם אגרה, לראות את הטאג' מאהל.

המבנה הזה כל כך מדהים ומהמם שקשה להסביר את ההרגשה לראות אותו באמת ולא דרך האינטרנט.

התייצבנו בשעת בוקר מוקדמת, וחצינו את מפתן השער שנמצא בכניסה ואז ברגע אחד רואים מבנה עצום מושקע בטירוף (יש לזכור שמדובר בחלקת קבר...).

לגבי הארמונות של רג'סטאן, ניתן להגיד שהמהרג'ות חיו ממש טוב, מאות חדרים בכל ארמון, חללי ישיבה בכל פינה וזהב שיוצא מהאוזניים. הילדים שלנו רואים את כל הפאר וההדר שמסביב ומה שמעניין אותם זה איך היה לשחק פה מחבואים. ג'איפור, אודייפור, ג'ודפור, פושקר אנו עוברים בין הערים ומנסים להרגיש את הקצב של המקום. חורשים את הרחובות. החזרה לארץ נותנת אותותיה גם בקרב הילדים. בלילה הראשון לטיול ברג'סטאן ישנו בחדרים נפרדים. והפלא ופלא הילדים הגיעו אלינו לחדר. רצו להיות עוד קצת ביחד. אז כך יצא שלאורך כל המסלול ברג'סטאן הצטופפנו יחד בחדר אחד כדי להרגיש ולהנות מהביחד הזה. הילדים השתנו, (אני בטוח שגם אנחנו), מרגישים את הבשלות והפתיחות, השיחות הפכו להיות בוגרות יותר. יש עדיין ריבים על כל דבר (כן, אני יודע, ילדים של אחרים לא רבים בחו''ל. אבל שלנו לא מפסיקים לריב ולהציק אחד לשני, גם בחו''ל...), אך יש גם הרבה רגעים יפים, בדיחות וצחוקים שנוצרים בדרכים. ג'אטין הנהג משתדל לתת הכל ולהבין מהר יותר מאיתנו מה אנחנו רוצים. מוצא מקום טוב לשתות לאסי (מעיין משקה יוגורט עם תוספות), מדריך מה כדאי לראות והיכן להתעכב. היכן יש קונדיטוריה טעימה ועוד.

הלכנו איתו לחנות תבלינים מקומית שהיא שם דבר בג'ודפור.

קיבלנו הרצאה ונתנו לנו להריח כחמישים סוגים שונים של קארי ועוד כמה תבליני מסאלה. מיותר לציין שאחרי התבלין השני איבדתי את חוש הריח ומהר מאד גם את חוש הטעם... כמעט והתפתינו לקנות חצי חנות ואז בשיחה קצרה עם הבית הסבירו לנו שמה שמתאים להודו לא בהכרח מתאים לנו בישראל. אז קנינו אבל הרבה פחות.

פה ברג'סטאן השילוב של החזרה לארץ והמחירים הזולים הרג אותנו.

מזל שיש לנו רכב כי אין לי מושג איך אורזים את כל זה... זאת בעיה שנצטרך לטפל בה בהמשך.

באחד השווקים ניסו לעקוץ אותנו.

קנינו סארי ברחוב (כן לאריאל ולעמית תפרו סארי בקטמנדו, אבל זה לא אומר שלא צריך לקנות אחד נוסף בהודו). המחיר היה זול בצורה מדהימה. וכך באמצע הרחוב בין שלל דוכנים ישנן נשים שפורסות מחצלת על הכביש ומציעות שלל צבעים של סארי. והבנות שלנו מודדות, בוחרות, מתמקחות ומעדכנות אותי מה תוצאת העצירה הפתאומית ברחוב... קנינו ב 400 רופי, שילמתי בשטר של 500, קיבלתי עודף והמשכנו בדרכנו בין דוכני השוק. לא עוברות חמש דקות ומגיעות אלינו המוכרות. בצעקות ונפנופי ידיים אומרות שהשטר שנתתי הינו מזוייף. עכשיו, מה עושים? מתקהלים אנשים, ואני בשלי. הרי כל הכסף שיש לי בארנק הגיע מהכספומט ערב קודם. ויתרה מכך, מי יודע אם זהו השטר שלי, אולי היא החליפה אותו?? הצעתי לה שנקרא למשטרה, כי יש לי שטרות חדשים בארנק בסדרה עוקבת אז אין לי בעיה. מהר מאד המוכרת הבינה שכדאי להתיישב על ג'אטין ולהפעיל לחץ עליו. לאחר מס' רגעים שבהם גם אזרחים מהשוק הסבירו לה שהשטר בכלל לא מזוייף חילצנו משם והמשכנו בדרכנו.

היה זה שיעור נוסף לנו ולילדים.

לאורך הטיול רצינו לעשות משהו שמוגדר כפעילות אקסטרים.

הרי בדיוק בשביל זה אנחנו משלמים הון לביטוח...

ראינו בפוקרה פעילות מצנחי רחיפה, חשבנו שזה מתאים אז רצינו לעשות בצפון הודו אבל מזג האוויר לא איפשר.

לאחר בירור קצר סגרנו צניחה לכל המשפחה. איזה התרגשות. האמת פחד אלוהים. במיוחד להורים. הרי בדברים כאלה מתבקש שיקרה משהו.

אבל אנחנו בהחלטה של רגע מתחייבים וקובעים שהולכים על זה. הגענו למדבר השכם בבוקר (כמה קיטורים שמענו על שעת ההשכמה...). שעה נסיעה מכל מקום מוכר, הכביש מכוסה בחול בהיר של דיונה שנדדה לה עם הרוח. אנחנו באיזור ספר אמיתי. המדריך מסביר שוב את ההוראות ומה נדרש מאיתנו לעשות. מציין שישנה גברת אחת לפנינו אז שנתכונן. זה רק אנחנו והגברת נצנח היום, והיא ראשונה אז מה איכפת לי... אנו רואים אותה נחגרת עם הרתמות ונקשרת אל המדריך. ואז מחברים אליה כבל ארוך שמחובר בסופו לג'יפ. כן, ממש כמו עפיפון... בפוקרה ראינו מצנחי רחיפה אבל הם יצאו מאיזה הר גבוה וריחפו בנוף מדהים של הרי ההימלאיה וכאן אנחנו במישור ללא גבעות ואין כלום חוץ מדיונות, שיחים ועדרי צאן. הג'יפ הישן והמקרטע מתחיל לנסוע במהירות, המצנח נפרס והגברת והמדריך מתחילים לרוץ עד שהמצנח מתנפח והם עולים באוויר. כולנו מתבוננים בהשתאות אחריהם. שקט מסביב ולמעט האבק שהג'יפ העלה הכל בהיר וברור. העיניים עוקבות אחרי המצנח שמתרחק לו מאיתנו וממשיך לצבור גובה ופתאום המדריך משחרר את הכבל שמחובר לג'יפ וצונח כמה עשרות מטרים מאיתנו. מה קרה? הרי לא על זה שילמנו טרחנו והגענו. עברו מס' דקות והם מגיעים עם המצנח בידיים והמדריך מסביר שהוא עצר את הצניחה בגלל שהסתבכו המיתרים ועכשיו הוא יוצא מחדש. מצד אחד איזה פחד שזה קרה, מצד שני זה חלק מהנוהל שלו וזה בסדר שכך הוא פעל. כל הניתוח הלוגי הזה מתרחש בראשי ובידיעה שאנחנו הבאים בתור... המדריך מסביר שבשעה כה מוקדמת נתחיל בסדר הפוך וראשונה לעלות לאוויר זוהי עמית. וכך מס' דקות אחרי תצוגת הנפל, עמית נחגרת, המדריך מסמן לג'יפ והם באוויר, עולים ועולים והג'יפ ממשיך למשוך אותם הרחק הרחק מאיתנו. ושוב מסתכלים במצנח שמתרחק ומבינים שהקטנה שלנו שם באוויר ואנחנו בחור אי שם שעה מכל מקום. ג'אטין בקושי מכיר את האיזור ועמית באוויר. לוקח זמן עד שהם חוזרים. בהתחלה מצליחים לזהות את המצנח הרחוק, ולאט לאט הם מתקרבים. הכבל שמחובר לג'יפ שוחרר כבר מזמן והם בשלב הדאייה. הגעה מוצלחת לקרקע ועמית מציצה עם קסדה גדולה על ראשה ועם חיוך ענק של אושר. יש לה מושג כמה חששנו? כנראה שלא, וטוב שכך. כך עולים להם ילד אחר ילד. יש שמבקשים מהמדריך שיעשה להם לונה פארק (סיבובים באוויר) וכולם יורדים עם חיוך מרוח על פניהם. נגה מנסה לשכנע בנדיבותה את ג'אטין שיצא במקומה. ג'אטין לא מוכן לזוז מהרכב וגם הוא עוקב בדאגה אחרי ההורים והילדים שעולים לאוויר עם מדריך הודי קשורים לג'יפ מקרטע. נגה עלתה ואני מגלה שהחששות הם לא רק סביב הילדים. היא מגיעה לאחר עשרים דקות על גבי ג'יפ, מרוצה מהחיים. מתברר שאותנו המבוגרים משחררים רחוק ואנו צונחים ליד הג'יפ וחוזרים איתו לנק' היציאה. הרוח בשיער, נוף מרהיב מסביב ואין קרקע מתחת לרגליים. צנחתי מס' פעמים בצבא אבל עדיין מעדיף להרגיש את האדמה מתחת לרגליי. עולים בגובה והג'יפ נוסע לו למטה בשביל כורכר בין הדיונות. מצליח לזהות כפרים ובארות מים, עדרי צאן משוטטים בשטח. באוויר אני מרגיש מצב של שקט נפשי מיוחד, הרי אני כבר כאן. שליטה אין לי ולכן מה שנותר הוא להנות. הנחיתה עוברת חלק והדרך חזרה על גבי הג'יפ מזכירה ימים אחרים של נסיעות שטח בצבא. מצליחים לראות אנטילופה הודית גבוהה כמו סוס ויפה כל כך. האדרנלין עובד על כולם ואנחנו נפרדים מהמדריך ויוצאים לדרך עם ג'אטין עם חיוך ושיר בלב. בדרך חזרה, ג'אטין מזהה שיירת חתונה. המון אנשים לבושים במיטב המסורת ההודית, עולים לעגלת טרקטור שיקח אותם אל החתונה. השעה מוקדמת (10:00) וג'אטין מאט את הרכב ומסביר שזוהי הכלה ומשפחתה. מה אומר לכם, הכלה אולי בת 14, והחתן שלבוש בחליפה מוגזמת בן גילה... מתברר שכך המשפחות מחתנות את הילדים. הילדים ימשיכו לחיות בבית שלהם עד גיל 18 ואז יעברו לגור יחדיו. תזכורת קטנה לאיפה אנחנו ואיפה המציאות שמסביבנו שם בכפרים הנידחים של רג'סטאן. הטיול מתקדם והימים נספרים לאחור. ההבנה שחוזרים לארץ בסוף השבוע מחלחלת להכרה. לא ממש קולטים את המשמעות.

כל אחד מאיתנו מתנהג אחרת. יש ילדים שמתחילים לדבר בלי סוף, יש כאלה שדווקא רמת הרגישות עולה והם מתעצבנים בקלות, וכבר ראינו דמעות והכל סביב החזרה. נוסעים בכבישים והכל נראה סביר, כלבים משוטטים, פרות ושוורים, כבשים, חזירי בר, גמלים הכל הולך. ביניהם מתמרנים ריקשות, אופנועים, מוניות, משאיות ענק צבעוניות ובני אדם. ככה כולם צופרים בקולי קולות (המשאיות מנצחות בגדול).

במהלך הטיול ראינו אנשים סוחבים הרבה מעבר למשקל המותר. אופנועים ומכוניות שחורגים מכל חוק או כלל נהיגה הגיוני, ריחות וזבל ברחובות שלא מובן איך ניתן לחיות במקום כזה.

ועדיין עם כל האמור לעיל ותוסיפו גם חום ולחות מטורפת, הודו מקסימה, צבעונית ומעניינת מאד.

אנו שמחים שהגענו לכאן בטיול.

זהו. ימים אחרונים בדלהי עוברים במהירות,

מספיקים לחלוף בשווקים בפעם האחרונה ולדעת שכדאי לקנות גם אם לא ממש צריכים.

הפוסט הזה נכתב כשאנחנו בשעות האחרונות לטיול, מתרגשים מאד אבל בעיקר לא קולטים. אין סיכומים כרגע, בטוח שיבואו בהמשך.

עכשיו גם לא ברור אם היה זה רק חלום...

#India