מקבלים את קמבודיה לפנים
- גדי
- Mar 7, 2018
- 4 min read
חם בקמבודיה. כל כך חם שאתה לא מבין מה קרה, מי שכח לסגור את התנור??
יצאנו מויאטנם לקמבודיה בערב חג הטאט - ראש השנה הויאטנמי. בצפון ויאטנם היה קר ואף ירד גשם אך בקמבודיה 35 מעלות ומזיעים כאילו 45 מעלות לפחות. הגענו לזמן מוקצב ולכן קצב הטיול השתנה בהתאם. בעיר הראשונה, סיאם ריפ, חגגנו ימי הולדת והשתדלנו לתת לכל אחד ואחת את מלוא תשומת הלב לפחות ליום אחד בלבד. לכבוד יום ההולדת שלי התעוררנו בארבע וחצי (הישג מרשים שדורש בירור😏) ויצאנו עם טוק טוק לסיור במקדשי האנגקור. מדובר במקדשים מפוארים שנבנו אי שם לפני כאלף שנים על ידי הקמרים. חלק מהמקדשים נהרסו במרוצת השנים וחלק פשוט נעזבו והטבע השתלט עליהם במלוא כוחו. אפשר להמשיך ולספר היסטוריה אבל בסופו של דבר, החוויה היא שקובעת. ראינו זריחה יחד עם עוד מאות אנשים ועברנו כמה שעות בין מקדשים עתיקים. היה מרשים ומיוחד. כמו כל תייר חובב היסטוריה, גם אני צילמתי מאות אם לא אלפי תמונות שמתוכן יבחרו שתיים שלוש תמונות בלבד...). לסיכום, הילדים נהנו מאד (ואני לא אומר את זה כי זה היה יום ההולדת שלי). חזרנו גמורים, נחנו ויצאנו לאכול ולקנח במסז' דגים משפחתי. כמו ב16 השנים האחרונות יום ההולדת שלי הוא יום הכנה לאירוע המרכזי. אז גם הפעם כך היה. הבכורה שלנו הגיעה ל sweet 16 וההכנות היו בעיצומן. היא התעוררה עם בלונים במיטה, אכלנו עוגות טעימות בקונדיטוריה שהיא בחרה ולאחר מכן הבנות של המשפחה יצאו לספא מפנק. באמת מגיעה לה ואף יותר. לא פשוט לצאת לטיול ארוך עם המשפחה בגיל כזה. 24/7 ביחד, הרבה פעמים לחלוק מיטה ביחד עם עוד אח או שניים. בלי חבר'ה בני גילה כבר כמה חודשים. אז על זה ועל עוד הרבה רגעים מיוחדים ומקסימים שאנו חווים ביחד מגיע חיבוק גדול ונשיקה כי את ילדה/נערה מקסימה. החלטנו לעשות טיול לכפר ומתברר שאנחנו המשפחה הראשונה שהגיעה למקום.
פגשנו בחור מקומי שהקים בית ספר לילדי הכפר ומנהל את השוק המקומי לרווחת התושבים (החליט שעדיף למכור לתיירים ירקות בשוק מאשר לקבץ נדבות!).
ביקרנו בבית הספר וראינו את ילדי הכפר לומדים בתת תנאים. מפאת חוסר מקום הילדים לומדים משעה 7-11 ואז קבוצה נוספת משעה 12-16.
אבל לפחות (וזאת המטרה לשמה הוקם המקום) - לכל הילדים ניתנת הזדמנות ואפשרות לצאת ממעגל העוני וללמוד משהו.
לצערי בכפר ראינו גם נערות צעירות בנות 15-16 נשואות עם ילדים. כן, זה לא נעלם אך לפחות יש ניסיון לצמצם את התופעה.
אז החלטנו שאם אנחנו כבר שם אפשר ללמד ריקוד, לצייר ולהבין שניתן להסתפק בהרבה פחות ולהנות ממה שיש.
נהננו בחברת משפחה קמבודית שאירחה אותנו והכנו יחד ארוחת צהריים. מדהים איך מתפעלים מטבח בחצר ללא מים זורמים או חשמל וכולם שותפים להכנת הארוחה.
הסתובבנו בשדות לקראת השקיעה וראינו קרקעות למכירה במחיר מצחיק (ככה זה, הראש עובד) אל דאגה ככל הנראה לא נקנה שם קרקע מפאת המרחק מהחופים...
בחזרה מהכפר הילדים נסעו יחד עם עוד תרמילאיות ישראליות בטנדר מאחור ונהנו מאד מתשומת הלב ומהשיחה הקולחת בעברית.
מסיאם ריפ נסענו לפנום פן, עיר הבירה של קמבודיה. להגיד את האמת, לא עיר יפה ומושכת. הרבה עוני ולכלוך זרוק ברחובות. גילינו שישנם גם רחובות מיוחדים שבהם הכל נקי ומכובד (ככה זה ליד ארמון המלוכה...).
הביקור המשמעותי בפנום פן היה בבית חב''ד המקומי.
זה לא שהחלטנו להתחזק אבל יצא שבמשך שלושה ימי שישי התגלגלנו והגענו לארוחת שבת בבית חבד (האנוי ופנום פן),
אבל גולת הכותרת היתה ללא ספק המכולת שהרב פתח במקום שמכילה מוצרים מהארץ.
הילדים היו בשוק ופתאום הטעמים מהארץ עלו לכולנו בפה (לדעתי היו גם ניצנוצי דמעות פה ושם...)
חטיף קליק לאור, שקדי מרק לכולם, ערגליות שוקולד לעומר, מלפפונים חמוצים לאריאל, חלבה לי ולנגה וכמובן כריות לכל הילדים.
בקיצור קניה יקרה שמכילה הרבה טעם של בית.
מיותר לציין שארוחת הבוקר בשבת היתה מפנקת מאד בתוך חדר האכסניה של משפחת שטרית.
ירדנו דרומה לקמפוט, עיירת חוף נחמדה.
אלו ימים ראשונים של מפגש עם הים והאיים המקומיים.
טיול בסירה וביקור במס' איים עם חוף ים ארוך, מעט שנורקלים, קפיצה מצוק (רק המתבגרים קפצו, פתאום הבנתי שבגיל מסויים יש מקומות שלא חייבים לקפוץ מהם).
ובעיקר שקט ומנוחה.
באחד הבקרים יצאתי מוקדם עם עלות השחר לשוק הדייגים המקומי.
שש בבוקר והרציף גועש ורוגש, דייגים רבים מגיעים עם סירותיהם לרציף ופורקים את מלוא תבואת הים.
ועל הרציף ממתינים סוחרים, בעלי מסעדות וגם הנשים של הדייגים שעוזרות במיון התוצרת ובכל הקשור לסחר מכר.
המולה גדולה אך נראה שכולם מתורגלים ומבינים את תפקידם: זה שמוכר קרח (חותך קוביות ענק במסור), אלו שמוכרות דגים, אלו שמוכרות סרטנים ושרימפסים,
ויש גם כאלה שקונים את כל "הפחת" - הדגים הקטנים שלא מתאימים למאכל אדם...
ראיתי ילדים בגילאי הגן והיסודי שעוזרים להוריהם באיסוף ומיון התוצרת, אין מה להגיד יש קסם במקומות כאלה.
וכמו בתוכנית של גידי ואהרוני, גם כאן ניתן לקנות סרטן או דג ולבקש שיכינו במקום, כאן תכף ומיד. אך אני (הפעם), ויתרתי.
לסינוקוויל הגענו די בטעות ועד עכשיו לא ברור למה, לא מצאנו את עצמנו שם. בכל אופן זאת היתה נקודת יציאה מקמבודיה לבנגקוק.
לגבי המעבר הדעות היו חלוקות, נסיעה יבשתית ארוכה ומייגעת או טיסה נוחה שמצריכה חזרה לפנום פן ויקרה פי שלוש.
הפעלתי את זכות הוטו ונסענו יבשתית.
מה אגיד לכם, חווייה?
נסיעה בטנדר עמוס לעייפה שנתקע באמצע הנסיעה, מס' נוסעים גדול ממספר המושבים.
ארבעה ארגזי דוריאן מאחור (מי שלא מכיר, מדובר בפרי גדול ומסריח עד כדי כך שבחלק מהמלונות בתאילנד אסור להכניס אותו).
עכשיו תצאו לנסיעה כזאת שכל המשפחה"מאשימה" אותך בחוויה .
כל האמור לעיל נכון, אבל בסופו של יום אפילו הילדים אמרו שהיתה נסיעה "בסדר" ולא כמו שציפו לה (בכל זאת 16 שעות בדרכים).
לסיכום, הרגשנו שבקמבודיה רצנו. היינו יכולים להישאר לפחות עוד שבוע או שניים.
יש למדינה הרבה מה להציע והיא לא ממש עמוסה בתיירים אבל אולי בגלגול הבא נשלים את הטיול בה.
ולגבי החזרה לתאילנד, בנגקוק, בשתי מילים:
בחזרה לצויליזציה
Comments