האנשים בנפאל והחוויות שבדרך

כשחזרנו לקטמנדו בפעם השניה, החלטנו לנסות לנוח או כמו שקוראים לזה, לעשות נסטינג - קינון.

הסתובבנו כל יום ברחובות ההומים של העיר, טעמנו כל מיני מאכלים שאת חלקם אין מצב שהיינו מנסים ללא טיפים מחברים (שנשארו בחיים לספר עליהם...).

הרחובות צפופים מאד ומכילים בליל של מכוניות, ריקשות, בעלי חיים והרבה מאד אנשים.

הרוכלים מציגים את מרכולתם המכוסה באבק (כי אספלט על הכבישים זה כמעט מדע בדיוני כאן).

אנחנו משתדלים לשמור על תקציב שפוי ולא לקטוף דברים מהדוכנים, כמעט כל ערב אנחנו חוזרים עם שקית או שתיים.

יצא שגידלתי זקן איזה חודש ימים... יש בזה הצהרת חופש אבל גם עצלנות בסיסית להתגלח. אז מצאתי פתרון מדהים: גלחניה (עומר המציא)

הולכים לספר שגם מספר את השיער שעדיין נותר על הראש, מגלח את הזקן בתער ולסיום גם מפנק במסאג' ראש מצויין. היה שווה - אהבתי.

משפחת צביאלי אפרת סיימה כמעט שלושה חודשים בנפאל וממשיכים להודו והילדים נפרדים בחיבוקים ונשיקות ואומנם לא ראינו דמעות אבל הגעגועים נמצאים בעיניים.

הקוצים בטוסיק לא נותנים לי מנוח ואני דוחף לצאת לטייל ברחבי עמק קטמנדו

הילדים דיי גוררים רגליים כי בא להם לנוח, אבל אני דוחק בהם לצאת ולטייל בטבע ובכפרים שמסביב.

עמית קמה עם כאב מציק בעיניים ואני ברגישות של פיל, מתעלם ונותן לה משקפי שמש שיקלו על העין.

אז דיברנו עם פרם וסיכמנו שיארגן לנו מסלול טיול רגוע בין הכפרים בעמק. 

משהו בין מנוחה בצימר לבין טיול יום רגוע.

ארזנו את המוצ'ילה עם בגדים לכולם ויצאנו   קלים בציוד ומלאים בממתקים.

הנסיעה לקחה כשעתיים שברובה לא היה כביש סלול ואת זה הרגשנו היטב בישבן...

הגענו לכפר קטן בשם קוקני.

פרם סיפר עליו הרים וגבעות ואכן הכפר נמצא אי שם בהרים (גבעות במושגים של נפאל) וצופה לרכס העצום של הרי לאנגטאנג. 

מעבר לכך, זה לא יותר מכמה בתים על צלע הר עם שני מבנים שמתהדרים בכינוי מלון/גסטהאוס (אחד ג'יפה והשני ג'יפ-ג'יפה)

אז אחרי התלבטויות קשות בגלל המבחר העצום נכנסנו והנחנו את הציוד באחד החדרים.

חשבנו על שנת צהריים, אולי גם על ארוחה ביתית

אבל לפרם היו תוכניות משלו. הבטיח ארוחה טובה ואפילו שהוא יבשל אותה. להצעה כזאת קשה לסרב. אמר חצי שעה הליכה לכפר הסמוך, ואנחנו זרמנו.

יצאנו לדרך בערך חצי שעה לאחר שהגענו לגסטהאוס.

הירידה אל הכפר שבו נשב לאכול היתה תלולה, ארוכה ובעיקר לא מתוכננת מבחינתנו.

לקח לנו כמעט שעתיים של ירידה בשביל עזים לכיוון כפר שלא ממש ברור איך הוחלט לקרוא לו כפר.

פרם הסביר שמדובר בכפר שנפגע קשות ברעידת האדמה שארעה שלוש שנים לפני כן. ואכן הגענו אל צריף קטן שמשמש כחדר שינה וגם המטבח וסלון לאורחים שנחתו עליהם פתאום.

מתגוררת שם משפחה עם סבא סבתא אבא ואמא ומספר ילדים שמתרוצצים מסביב

העוני הוא נוכח בכל עבר.

אנחנו חולצים נעליים בכניסה ומבינים שלמעט הנעליים שלנו יש עוד זוג כפכפים בלויים וזהו.

פרם מכיר את המשפחה ומנסה לעזור ככל הניתן בהבאת מטיילים אחת לכמה זמן כך שתהיה עוד קצת הכנסה.

הזמנו אוכל בכמות שמספיקה לגדוד, הרעב מהבוקר וההרגשה שכך גם ניתן לעזור להם בכבוד עשו את שלהם ואנחנו מפציצים בכמויות.

פרם נכנס לתפקיד הטבח ומפנה אותנו מהחדר, לכו לטייל ולנוח.

אחת הנשים לוקחת אותנו במעלה הגבעה לבית עם חצר ועם נוף מרהיב של ההרים.

אנו מתיישבים על הרצפה מנסים לנוח וסתם להתעניין בסביבה ופתאום מגיעים קבוצה גדולה של ילדים שבאו לראות את הפלא, הגיעו ילדים עם תלתלים!

אנגלית הם לא יודעים, אבל פלאפונים הם ישר מזהים ומתלהבים מהאייפון של אריאל כי את זה רואים רק בסרטים.

האוכל הגיע, טעים ומופלא, נראה כאילו כל אנשי הכפר התגייסו להעלאת האוכל לחצר בשיירה ארוכה של מגשים.

האוכל הוגש, הצלחות חולקו אבל האנשים לא הלכו. הם פשוט ישבו ובהו בנו אוכלים את האוכל

פרם מבין עניין וישר מפר את השקט ומספר בדיחה וככה עברה לה הארוחה.

השעות עוברות והערב כבר כאן, הבעיה היא שאנחנו עדיין בכפר והציוד שלנו רחוק.

יצאנו לדרך מאוחר, החשיכה הגיעה די מהר וכך יצא שחלק ניכר מהדרך עלינו לאור פנסי הפלאפונים.

היום הארוך שהתחיל בנסיעה מטלטלת וטיול לכפר הרוס הסתיים כשהגענו לגסטהאוס ופתאום החלה הפסקת חשמל לכל הלילה.

אפשר להתבאס ואפשר לחייך כי זה מה שיש כרגע.

אז אכלנו לאור נרות ונרדמנו בחדרים המלוכלכים.

בבוקר מצב העין של עמית המשיך להיות לא טוב והעין התנפחה וכמעט ונעצמה מהנפיחות.

אז לאחר התייעצות קצרה החלטנו לסיים את הטיול ולחזור לקטמנדו ולראות רופא.

כהורים לילדים ישנה אחריות בלתי נגמרת לבריאות הילדים אך לפעמים אנו לא נותנים את מלוא תשומת הלב לבעיה ופותרים זאת באקמול ומים...

כשהגענו לבית החולים מתברר שיש גוף זר שננעץ בעין של עמית. הרופאה עמלה לא מעט להוציא את שבב המתכת והעין של עמית בסדר. 

יצאנו לאחר כשעה עם טיפות עיניים להמשך טיפול ועם הרבה מחשבות על מה שקרה לנו פה, ואיך התעלמתי מבלי לבדוק לעומק.

הרי לפעמים לילד יש חום ועדיין שולחים אותו לגן וכאן הרגשנו שזה כלום וסתם קיטורים אבל בתכל'ס היה לה שבב מתכת בעין.

ללא ספק לקח ותזכורת (לא נעימה) לאחריות שיש לנו בכל מקום בעולם והכי חשוב, לא לזלזל ולבדוק.

הימים עברו בעצלתיים והשמירה על העין של עמית הכריח אותנו להמעיט בטיולים בעיר כי האבק והזיהום לא עושים טוב לאף אחד ובטוח לא להחלמה של העין. 

פרם דאג לעמית, הוא הרגיש במידה מסויימת אחראי למה שקרה והתקשר לבדוק מה שלומה כמעט כל יום.

לאחר כשבוע הוא הזמין אותנו לארוחת צהרים עם משפחתו בביתו בקטמנדו (הוא גר בכפר באוורסט אך בתקופת הטראקים הוא מגיע לגור עם אחותו ומשפחתה).

בקומה יש מסדרון עם ארבעה חדרים (שניים בכל צד) שבהם משתכנות משפחות ובקצה המסדרון יש חדר שירותים/מקלחת משותף לכולם.

מדובר בדירת חדר לא גדולה (בגודל של החדר של עומר ועמית) שבו יש מיטה זוגית שבה פרם ואשתו ובנם בן ה 4 ישנים, מיטת יחיד לבתו בת ה 11.

באחת מפינות החדר יש כיריים ומדף שמשמשים כמיני מטבח, בשאר החדר יש ארון וטלויזיה.

מעט מאד מקום לנוע בחדר.

כשהגענו פרם יצא מגדרו לפנק ולתת והכין מטעמים לפי טעמם של הילדים, הילדים שיחקו מעט עם ילדיו ואנו ניסינו להבין איך חיים כך.

השיחה קלחה ומתברר שאחותו גם מגדלת את ילדיה כמעט לבד כי בעלה עובד בקטר כאיש מכירות ומגיע לחודש בשנה וכך בשתי המשפחות הללו האמהות מגדלות את הילדים כי הבעלים מחוץ לבית לתקופות ארוכות.

החלטנו לתת לפרם ומשפחתו מתנה מיוחדת. משהו שתוך כדי הטיול הבנו שחסר. 

לטיול יצאנו עם שני מחשבי לפ-טופ. אחד של נגה (שעליו אני כותב כעת) ואחד שקיבלתי מאחותי והוא קטן ודיי ישן ועייף

(המחשב כל כך עייף שהילדים טוענים שניתן להדליק אותו וללכת לאכול צהריים עד שהוא יחליט לפעול...).

לאחר ניקוי קבצים, רענון קצר והתאמת המחשב מעברית לנפאלית החלטנו לתת אותו מתנה לפרם.

כשהוצאנו את המתנה, פרם נלחץ. הסברנו שאין שום תנאים וזוהי מתנה ללא עלות ועדיין הוא חשש להתקרב למחשב.

כל שאמר הוא שבתו תלמד ואחותו תשב עם הילדים ותסביר כי יש לה מחשב בעבודה.

הבנתי שמדובר בפחד מהקידמה ויותר מכך מחשש כי הוא לא יודע לקרוא או לכתוב באנגלית.

הילדים נרתמו ישר למשימה והסבירו ולימדו את הילדים לשחק סוליטר ומשחקים אחרים.

תוך שניות אחדות נשמעו קולות צחוק ושמחה אך הדרך עוד ארוכה:

דברים שנראים לנו בסיסיים שתינוקות אצלנו יודעים לבצע בקלות כמו היכולת להזיז את העכבר ולהגיע לאייקון הנכון וללחוץ התגלו כקשים ונדרש זמן לימוד וקורדינציה.

מהי תיקייה והיכן ואיך משחקים... אלו דברים שאנו מקווים שהילדים ילמדו וילמדו את ההורים מהר ככל הניתן.

אני חושב שזוהי חוויה שלימדה את ילדינו הרבה על הפערים ועל הקושי והעוני שיש בנפאל.

החלטנו לצאת מהאיזור התיירותי ועברנו לגור בדירה בשכונה בלב העיר עם בהוואני ובעלה רוז'ה 

בית אמיתי עם גינה, מטבח, חדרים ומיטות לכל ילד.   

הכרנו בית קפה מקומי עם שוקו טוב ושלל משחקים והפכנו לבני בית. בתמונה למעלה רואים את עמית מנצחת אותנו בקטאן...

תוך פחות מיום הבנו שבהוואני איננה בעלת בית רגילה. היא מתקשרת, שואלת, מתעניינת ובעיקר לא נחה וכך בין עבודה תובענית (מנהלת בכירה בבנק) היא מנהלת את משפחתה ואת הבית ואת שלל הפעילויות שמסביב.

בערב הראשון היא התקשרה וסיפרה שיש אירוע באחד המקדשים ושאנו מוזמנים לבוא איתה ועם סנטיה (ילדה שהיא מאמצת, נפרט בהמשך). כמובן שהצטרפנו...

מבלי להבין לאן הגענו היא הוליכה אותנו ברחובות וסמטאות קטמנדו ותוך כדי היא מסבירה שמדובר בטקס לזכרו של אחד הגורואים המפורסמים והאהובים שנפטר.

טוב אנחנו כבר בדרך אז ממשיכים...

הגענו לאחד מהמקדשים העתיקים והקדושים ביותר להינדו - מקדש פשיפאשינאת.

מתברר שהמקדש שוכן על גדת נהר קדוש ועיקר הפעילות בו היא שריפת גופות.

אז מצד אחד נכנסנו למקום שבו לזרים אסור לשהות (בהוואני פעילה מרכזית ובולדוזר לא קטן) ואנו יושבים עם הילדים בשורות הראשונות בטקס מקומי לזכר הגורו.

הטקס עצמו מקסים ומנגנים בו וכל הקהל שר משולהב וחוזר על מנטרות סוחפות ומדבקות ממש ערב שירה בציבור. בשיא הלהט והעוצמה ומנגד במרחק של כ 50 מ' מאיתנו אנו צופים בכל המשפחות שמכינות את הגופות לשריפה. 

קונטרס מצמרר שמנגד יש משפחות ואנשים שנפרדים מיקיריהם וכאן אנו שרים רוקדים ומוחאים כפיים באקסטזה כמעט משיחית.

פעולת השריפה עצמה מתרחשת בהמשך הנהר, ממש לא רחוק אך אנחנו חוסכים מהילדים את הצפייה הישירה בטקס ומקווים שהחשיכה תעמעם את המראות.

לאחר כשלוש שעות שעברו דיי מהר והשאירו בנו רושם עז של אירוע שמח עם מראות קשים ומשמעות ביזרית אנו צועדים עם בהוואני חזרה והשאלות החלו לזרום כמו מים:

"איך מצד אחד של הטקס שמחים ומהצד השני בוכים? למה שורפים? מיהם בעלי התפקידים בטקס? איך כל זה מסתדר עם האמונה? ועוד ועוד שאלות.

בהוואני בסבלנות וברוגע כמעט סטואית הסבירה איך הכל משתלב באמונה שהגוף שלנו הוא "בהשכרה" וכשמתים הנפש ממשיכה בגלגל החיים והגוף מסיים את תפקידו ולכן יש לשחרר.

הנשמה ממשיכה לרמה נעלה יותר ולכן כולם שמחים מסביב. כמובן שהמשפחה עצובה ואבלה (מתברר שנהלי האבלות דומים ליהדות) אבל על הקהל מסביב לעזור לה להיפרד מהנשמה.

מתברר שלא את כולם שורפים ויש כללים מאד נוקשים בנושא (גורו, מצורעים, ילדים וכדומה) והאדם שראינו שעובד עם מגרפה בירכתי הנהר ומפנה דברים מהמים בסה"כ מאפשר לאפר שלאחר השריפה להיסחף בזרם הלאה... ישנם עוד בעלי תפקידים שנוכחים בתהליך אך אני דיי בטוח שהבנתם את התמונה הכללית...

בשבועות שעברו פשוט חרשנו את קטמנדו, גילינו שווקים מקומיים וטיפסנו על כל המקדשים שמסביב, בהוואני צירפה אותנו לכל מיני אירועים מיוחדים שהיו בשבילנו חוויה אדירה:

למשל חתונת הכסף של בהוואני ובעלה. במשך שבוע היתה המולה מסביב לבית וכולם פעלו בקדחנות סביב הפקת האירוע החשוב.

הגיע היום ואנחנו מופיעים כמו תרימלאים ישראלים במיטבנו: מכנסיים קצרות שראו ימים טובים יותר וחולצת טריקו שקנינו בשקל וחצי בשוק בויאטנם. ומסביבנו אנשים לבושים כמו לכל חתונה או אירוע מרכזי בארץ, מיטב החליפות והשמלות והבנות הצעירות לבושות בסארי מיוחד בשלל צבעים.

אז חזרנו הבית להחליף תלבושת, אריאל מתארגנת בעזרת סניטה על סארי של בהוואני ונראית מקסים עד כדי כך שבאירוע הגיעו הורים לשאול את בהוואני ורוז'ה מי זאת הנפאלית המדהימה הזאת ואיך יוצרים קשר/הזדמנות להכרות... מתחילים להדאיג אותי הנפאלים!!

רוז'ה שובר את הקרח ותוך שניה אוסף אותי ובטבעיות של בעל בית חותך את כל התור לאוכל וניגש לדוכנים ומייעץ לי מה חריף ומה פחות. קשה להגיד שלא היה חריף בכלל...

ובירה ועוד בירה ופה קינוח ופה עוד מאכל מקומי והטעם פשוט מנצח. מתברר שרוז'ה הוא מנהל המזון והמשקאות במלון הכי יקר בקטמנדו (המלון אירח את מודי ראש ממשלת הודו מס' ימים לפני כן) וכל הצוות מהמלון הגיע לפנק באירוע...

אחרי שראינו את אריאל עם סארי היה ברור שאין מצב לצאת מנפאל ללא סארי. ולכן בהוואני יצאה עם הבנות למסע לבחירת הבד והדגם הנכון ולשבת עם התופרת למדידות ולאחר מכן לתיקונים ולבדיקות אחרונות ולבסוף עמית ואריאל יצאו עם סארי שנתפר לפי מידתן והן נראות כמו נסיכות מהאגדות (יצא לי ללכת איתן לבושות כך ברחוב ואין לכם מושג כמה ראשים הסתובבו...) 

אחות של בהוואני (מנהלת מעבדה בבית חולים) פתחה בית ספר פרטי והלכנו לבקר בו. בית ספר גדול, מפנק, מלא ילדים מחייכים בשכונה לא פשוטה.

וכך מצאנו את עצמנו מסתובבים בין הכיתות ואני מרצה על ישראל לשש כיתות ולאחר מכן לכינוס של המורות.

אריאלי לימדה ריקוד שלוש כיתות והצליחה לגרום למנהלת ולשאר הצוות לרקוד, עמית ועומר עזרו לילדים בציור דגל ישראל

ולקינוח נגה הסבירה את תפיסת עולמה לגבי דרך החינוך ואיך לעבוד עם ילדים בגילאים השונים. 

היה מדהים לבקר, ללמוד ללמד ולשמוע תפיסות חינוך וקשיים שהמורות נתקלות ביומיום. 

באחד הערבים נפגשנו עם אנה ורועי וילדיהם (נפגשנו בפוקרה לפני כן) הם היו ערב לפני החזרה לארץ. ארוחת הפרידה נערכה במסעדת בשרים מצויינת אבל עיקר ההנאה היתה בשיחה ושיתוף הרגשות והחששות שלהם ושלנו.

זה לא סוד, אנו מתקרבים לקראת סיום הטיול ולכן החלטנו להעיז ולטוס למדינה היחידה שבהכנות לטיול הגדרנו אותה כמדינה היחידה שאליה לא ניסע - הודו.

הודו מפחידה אותנו מבחינת ההיגיינה, האוכל החום והכמות הבלתי ניתנת להבנה של האנשים מסביב. ולמרות שאנחנו כבר שבעה חודשים בדרכים זה עדיין מפחיד, אבל מפחיד טוב, מאתגר ולבסוף אם לא עכשיו אז מתי?

בהודו ממתינות לנו ''האמהות'' (משפחת צביאלי - אפרת) ועוד שתי משפחות שאנו מכירים מהדרכים. וזה מפיג את החששות במעט. 

במקביל להחלטה על המשך הטיול עלו שאלות רבות, האם לחזור בקיץ? הלב רוצה להמשיך אבל אנו מזמן לא לבד ויש ילדים וגם להם יש דעות ורצונות.

אם כן אז למתי להזמין את הכרטיסים? לדברי אנה ורועי בשניה שהם סגרו את כרטיסי החזרה הם הרגישו את שעון החול מתחיל לפעול והזמן החל לטוס...

לא אלאה אותכם אך הנושא נדון שוב ושוב בחיק המשפחה, הטונים עלו לפעמים, הלחץ נתן אותותיו וכל אחד במשפחה נתן טיעונים מצויינים למה כדאי בתאריך הזה או בתאריך אחר.

החלטנו לצאת מנפאל עם המון מחשבות ורגשות מעורבים ולקבל החלטה לגבי החזרה רק בהודו.

אז התחנה הבאה - הודו (צפון הודו ליתר דיוק)