הודו המפחידה והתענוג שבנצחונות הקטנים

להודו אני לא רוצה לנסוע. אין לי מה לעשות שם. מלא זוהמה, עמוס באנשים, קבצנים ברחובות ואוכל חריף ולא נקי. הילדים שלנו לא מתאימים למנטליות ההודית, זה יפחיד אותם (וגם אותנו). בקיצור בואי נחליט שלהודו לא נוסעים. יש הרבה ארצות אחרות... ככה היתה השיחה והטיעונים שקיימנו נגה ואני לפני היציאה לטיול. תוך כדי הטיול, עוד כשהיינו בויאטנם, השתעשעתי במחשבה של הודו. אז התקשרתי לאחותי בשעת לילה מאוחרת ודיברנו על תוכניות להמשך. אני מצטט "הודו זה טיול בפני עצמו. זה גדול עליכם לטייל עם ילדים. תשאירו אותה לזמן אחר..." אוהב את אחותי וסומך על ניסיונה, סיימתי את השיחה בידיעה שכדאי להקשיב לה (בכל זאת בוגרת הודו בהצטיינות יתרה). ולבסוף? הנה אנחנו אחרי כברת דרך בטיול מחליטים להתגבר על החשש ולצאת לאתגר של טיול בהודו ועוד עם הילדים.

אחרי נפאל הרגשנו דיי מחוסנים, הרי הכבישים בנפאל משובשים עד כדי לא קיימים, האוכל חריף גם אחרי שהטבח במסעדה נשבע בילדיו שלא יהיה חריף, חם ולח (בנפאל לפחות יותר גשום), סיימנו לבדוק את כל בתי החולים בקטמנדו. אז את אחותה הקטנה של הודו כבר ניצחנו עכשיו הגיע הזמן להתמודד עם המקום האמיתי. ביקשנו נחיתה רכה, רק לא דלהי. אז נחתנו בשדה חדש ומצוחצח שהלוואי והיה לנו כזה. ואז הבנו שטיסת ההמשך לאמריצר היא בטרמינל הישן. אספנו את הציוד הרב ויצאנו מהמזגן אל התופת. חברים, מישהו השאיר את התנור דלוק בחוץ. כך חשבנו. עד שהגענו לאמריצר... אמריצר נודעת כבירת הסיקים, שבמרכזה נמצא מקדש הזהב. הגענו בשעת לילה מאוחרת, סמוך לחצות. ומול המלון המדרחוב שמוביל למקדש הומה אדם, בכמויות שאצלנו היו נחשבות כהפגנות ללא היתר כדין. התלהבנו אבל העייפות מהדרך ומההתרגשות הכריעה וויתרנו על שיטוט בשעות לילה מאוחרות. בבוקר גילינו שהקהל במדרחוב מעט פחת אבל עדיין נהר של אנשים בתנועה אל ומהמקדש. אז יצאנו לגלות את העיר, כי אין כמו לטייל בשווקים כדי התרגל לריחות ולטעמים שיש למקום להציע. מהר מאוד הבנו שלא לקחנו בחשבון את הטמפרטורה שבחוץ. בנייד רשום 43 מעלות, בפועל לדעתנו עבר את ה 50 מע'. פשוט שריפה בחוץ. עצרנו לאכול במסעדה מקומית (בהודו קוראים לזה: דאבה, אבל אין חשש, לא יוצאים משם דאבות...) הזמנו חצי תפריט ובעיקר ניסינו לטעום. אז היו דברים חריפים, והיו גם בצקים בשמות שונים: רוטי, צ'אפטי, פראנטה ועוד. יצאנו שבעים חזרה לתנור ומהר התקפלנו חזרה לחדר וישבנו בחושך מתחת למזגן... למקדש הגענו בערב, העזנו ויצאנו לרחוב ההומה, במדרחוב ממוקמים רמקולים שמשמיעים מכל עבר את מנטרות התפילה שמוקראות במקדש הזהב. יש לסאונד הזה אפקט מרגיע שמכניס לאווירה. פגשנו את המדריך שלנו לסיור במקדש, בחור צעיר בשם סאנג'נט שליווה אותנו בנבכי המקדש. אחרי הפקדת הנעליים והציוד בכניסה, טבלנו רגליים ונכנסנו עם קהל רב של מאמינים אל מתחם המקדש. הכניסה עצמה בשעות הערב המאוחרות והמבט הראשון לאגם והמקדש המוזהב שבמרכזו מהממים, אפשר להרגיש את המתח והקדושה במקום. מכל עבר יש מאמינים שמשתחווים אפיים ארצה, אנשים בתלבושות ססגוניות ועם טורבאן ונשים בסארי עסוקים בשלל פעילויות, חלק מתפללים, חלק צועדים סביב האגם, חלק מכינים את מקום לינתם, וחלק המומים כמעט כמונו. סאנג'נט מסביר על המקום ומאיץ בנו לכיוון חדר האוכל, כי כמו בכל מקום טוב, לא מתפללים על בטן ריקה... במעבר צדדי סאנג'נט מגניב אותנו למאחורי הקלעים, אל המטבח האמיתי. הגענו למאפיה, כאן בשרשרת אין סופית מכינים צ'אפטי. יש מכונות ענק שמכינות בסרט נע פיתות ולאחר מכן יש קבוצות של אנשים שאוספים את הפיתות ומוסיפים חמאה על כל פיתה. כמויות בלתי נתפסות של פיתות מוכנות במקום. כמובן שהתנדבנו לעזור במלאכה. הילדים עזרו במריחת החמאה ואני הייתי אמון על איסוף הפיתות מהמכונה וחלוקתן בין האנשים שמוסיפים חמאה. חשבתי שמצאתי אחלה ג'וב. איזה טעות, זה לא נגמר, ממש כמו בשוליית הקוסם של דיסני או כמו אצל צ'ארלי צ'פלין... כמהנדס תעשייה וניהול רציתי לתת כמה עצות להתייעלות אבל גם לחוצפה ישראלית יש גבול. שמענו על המטבח הגדול בעולם, אבל לא התכוונו לאכול שם... והופ מבלי לחשוב יותר מדי אנחנו נדחסים עם עוד כאלפיים איש לאולם גדול, סדרנים מושיבים אותנו בשורות על השטיחים מולנו הצלחות ובשיטה פשוטה של סרט נע עוברים מתנדבים אחרים בין השורות ועם כף גדולה יוצקים אוכל מקומי טעים אל הצלחות. אם ברצונך לקבל צ'אפטי (פיתה טובה) אז יש סימון קל עם הידיים והלחם ניתן לך כמה שתרצה. הרעיון המרכזי של מפעל האוכל הזה שקיים כבר כ 400 שנה ומאכיל כל יום: (שימו לב, תופים וחצוצרות) כ 80 אלף איש. ביום!! בכל שעה ביום 24/7 יש פה מי שיגיש לך את האוכל, ללא עלות וללא שאלות או מגבלות. כולם ישובים על הרצפה ללא הבדלי מעמדות, כל כללי הקאסטות ההודיות נשארים מחוץ למתחם, שווה בין שווים. כולם מוזמנים. ואם כבר אכלנו, אז נמשיך ונוריד את הכלים כמו בבית... הגענו לפינת שטיפת הכלים (פינה? אולם כדורסל). רעש מכל עבר, סרט נע כבר אמרנו? עשרות אם לא מאות מתנדבים שוטפים כלים. עברנו בשרשרת עד שהגענו למקום של הכלים הנקיים ובדרך ראינו איך שוטפים סירים ענקיים שאנשים עומדים בתוכם ומקרצפים את הדפנות הפנימיות של הסירים. אין מה להגיד, מדובר בחוויה אישית מדהימה של עזרה הדדית, התנדבות מתוך תחושה של שליחות, אין הפליה בין אדם לאדם והכל ניתן בלב רחב ובסדר מופתי. ושוב, כולם מתנדבים אז איך לא הגענו לכאוס כמו במגדל בבל? שאלה טובה. הכניסה למקדש הזהב עצמו עמוסה באלפי מאמינים וסאנג'נט מבטיח לנו שניכנס אבל לא עכשיו, מאוחר יותר וממתיק סוד: גם בלי לחכות בתור המטורף... בלב המקדש נמצא הספר הקדוש ביותר לסיקים. הם מתייחסים אליו כאל הקדוש ה 12 (11 מנהיגי דת רוחניים בשר ודם היו לפניו, והוא נבחר להיות המנהיג ה 12 והאחרון). כשאנחנו אומרים מתייחסים אל הספר כאל קדוש המשמעות היא יותר קיצונית ממה שאתם חושבים: יש לספר מיטה זוגית עם מזגן והספר מושכב לישון כל ערב ב22:30 ומוחזר להיכל במקדש הזהב כל בוקר ב 04:30. זה לא צחוק, ראינו את הכל קורה מול עינינו. הספר מובל במיטת אפיריון ממקדש הזהב אל המקדש הקטן בו יש את חדרו. והכוהן הגדול מרים את הספר על ראשו ומוביל אותו אל מיטתו. ואנחנו? נשמות טובות. כל מה שעבר לנו בראש זה מה יקרה אם הכוהן יחליק או ימעד והספר יפול על הרצפה... זה כמובן לא קרה מעולם (לפחות אלף שנה) אבל אולי הפעם?? לבסוף הכל בסדר, הספר נח על משכבו בשלום. בשניה שנגמר הטקס סאנג'נט מגניב אותנו דרך נתיב היציאה מהמקדש אל המקדש. כך בתרגיל ישראלי ידוע נכנסנו כמעט ללא תור אל המקדש. קחו עדות ממקור ראשון: הכל, אבל הכל מצופה בזהב (כולל חלונות, בלטות ואפילו בלם דלת. הכל מזהב) עבודות ריקוע מטורפות שלקחו שנים רבות והכל שמור ומצוחצח. מקום מיוחד, מרהיב ביופיו, רוחני ובעל משמעות רבה שמורגשת באוויר גם ללא מאמינים. למחרת הלכנו לראות החלפת משמרות במעבר הגבול בין הודו לאפגניסטן. אדם בעלה של אחותי המליץ בחום ואנחנו הלכנו. לא אכביר במילים אבל מדובר בטקס הזוי שבחלק מהזמן לא ברור אם מדובר במשחק כדורגל עולמי שמרכז אלפי מעודדים מכל צד. עם מנה גדושה של פטריוטיות לוריד. חיילים מבצעים צעדי ריקוד מגוחכים ובטקסיות מרשימה סוגרים את מעבר הגבול לערב זה, וככה זה כל יום... במילה אישית, למרות שזה מגוחך עדיין הלוואי והיינו יכולים בישראל להתעסק בצעדי ריקוד במעברי הגבול השונים עם המדינות השכנות לנו. ביום האחרון, אריאל ועמית התלבשו בסארי שתפרו להן בנפאל ויצאנו השכם בבוקר אל מקדש הזהב.

אתן לתמונות לדבר בעד עצמן אך אוכל להגיד שהרבה מאד ראשים הסתובבו ברחוב והמקדש ומס' אמהות הודיות באו לעזור ולסדר ולחבק ולהצטלם עם הילדות המקסימות שלנו.

אחרי שלושה ימים מעניינים באמריצר, מעודדים מהודו שפגשנו עד כה נסענו נסיעה ארוכה אל צפון הודו, אל דארמסלה. שם מחכות לנו האמהות (עינת ואירית) והילדים (עופרי והדר, אלעד ויואב). הילדים התרגשו מאד כאילו פגשנו בן משפחה שהגיע במיוחד לבקר. חיבוקים נשיקות ותוך כמה דק' הילדים התערבבו והלכו לעיסוקם. בגסטהאוס של אניל בדרמקוט התרכזו ארבע משפחות מטיילות שאת חלקן פגשנו במהלך הטיול (לירון ויובל בפוקרה נפאל, אירית ועינת בכל מדינה שטיילנו בה) ואת עירית ואייל בך כץ שאיתם במעיין סגירת מעגל משוגעת התייעצתי לפני היציאה לטיול ובעזרתם התחלתי את האקסל עם שלל המשימות עד היציאה לטיול. כל משפחה באה עם ניסיון שונה ורב של טיול. חלק חרשו את העולם כמעט שנתיים, חלק שמונה תשעה חודשים מסתובבים במזרח. כפי שניתן להבין הגסטהאוס התמלא בילדים ונוער (14 ילדים בגילאים שונים) והמטבח המשותף הפך להיות מקום מפגש מרכזי שבו המבוגרים מצאו זמן לשיחה ולבישול וסתם להכנת קפה. יצרנו קיבוץ. כן, קיבוץ דרמקוט איחוד. החלפנו חוויות מהדרך וטיפים לגבי ההמשך. הכרנו את דרמקוט ובגסו דרך הרגליים (תרתי משמע, טיפסנו הלוך ושוב הרבה פעמים). טעמנו מסעדות ובדקנו חנויות בלי סוף. בדרמקוט ובבגסו יש הרבה ישראלים, כמה הרבה? תחשבו הודים שמדברים עברית, שילוט מלא בעברית, אפילו סרטים בתרגום לעברית, בקיצור ישראל הקטנה. יש בזה משהו טוב ונוח ולפעמים גם הרגשה שזה מוגזם... הלכנו לבדוק כל מיני קורסים שיש במקום, גילוף בעץ (לא פשוט בכלל), פיתוח קול (עמית), ציור (עומר), מקרמה ושרשראות (אריאל). אני מצאתי את עצמי בודק איך אני עם מדיטציה. ואיך להגיד, זה תפס אותי. בהיותי צעיר לא הבנתי איך ניתן לבזבז את הזמן על ישיבה בשקט. הקצב מהיר והעולם זז ואני איתו... אז אולי התבגרתי אבל בעיקר הבנתי שדווקא בגלל שהכל זז ומשתנה (העולם בטוח זז והאמת שגם אני) אז יש מקום לעצור פעם ביום, לנשום, לנקות את הראש ממחשבות ולהרגיע את המוח.

זה לא פשוט, בימים הראשונים הרגשתי שהמוח שלי הוא כמו כביש סואן עם מליון מחשבות שחלקן עוברות ממש באיטיות ותופסות לי את קו המחשבה אבל לאט לאט למדתי לשחרר ולתת למוח לנוח. זה המקום לציין למי שדואג שאני עדיין אותו גדי, עם קו מחשבה ריאלי, שלפעמים מתנהג כמו מרוקאי ונכון להיום נראה כמו הודי... כל כך נהנתי מהמדיטציה היומית שהלכתי לקורס של יומיים, אומנם מתחילים, היה מעניין. הימים עוברים בדרמקוט, מדי פעם אחד ההורים מפציע עם רעיון לפעילות מיוחדת. אני העברתי שיעור על מלחמת ששת הימים שחלה לפני 51 שנים, היה מעניין. יובל שעובד בכנסת ערך שיעור אזרחות לילדים בצורה מדהימה שלימדה לא מעט גם את ההורים. חלק מהימים הוקדשו להשלמת חומר לימודי, גם לזמן של ציור ומשחק, ואף קריאת ספרים. נסענו למוזיאון על טיבט, ביקרנו בפרלמנט הטיבטי, ראינו סרט על הדלאי לאמה וגולת הכותרת נסענו להרצאה ופגשנו את הדלאי לאמה עצמו. איש בעל נוכחות רבה, מחייך, לא מתבייש לספר על עצמו דברים מילדותו, איש עם מתודת חיים מרתקת שמלמד איך לחיות את החיים מבלי להטיף מוסר. חוויה שתלך איתנו שנים קדימה.

ארוחות שבת מושקעות כפי שאכלנו בקיבוץ דרמקוט איחוד לא נראו שנים. כל משפחה מבשלת משהו ומאחדים כוחות ואפילו ערכתי קידוש ומוציא על הלחם עם הילדים בכל ארוחת שישי. הרגשה של בית הרחק מהבית. נגה ואני מצאנו גם מעט זמן לעצמנו אחרי חודשים של דאגה סביב הילדים, דבר חשוב מאד בזמן טיול אינטנסיבי והלכנו לקורס מסאג'. כמעט חודש של מנוחה עבר על כוחותינו. בסופש האחרון אחרי האוכל קיטרתי לנגה על הקוצים שהתפתחו לי מרוב הישיבה במקום ושלא יצא לנו לראות את הודו האמיתית. נגה ולירון איחדו כוחות ואמרו ללא היסוס וגם ללא תיאום מוקדם "אז מה הבעיה, תיסעו לבד לרישיקש"... (מתברר שגם יובל מקטר ללירון על חוסר התזוזה). אז כדי לא לצאת מושפלים מהסיטואציה המפתיעה

קמנו והלכנו בו במקום לסוכנות ורכשנו כרטיסים לאוטובוס לרישיקש. וכך מבלי לתכנן מראש בלי ילדים ובלי תיקים כבדים יצאנו לטיול ברישיקש או כמו שראג' בסוכנות אמר: לקחנו חופש מהחופש...

#India