היציאה לטיול בעיניים שלי

אני לעומת אבא אספר על הטיול או המסע (תלוי איך תרצו לקרוא לזה) מנקודת המבט שלנו, הילדים, או יותר נכון מנקודת מבט של האחות הבכורה.

כבר שנים שאני שומעת מההורים על הרעיון המוזר הזה - טיול ארוך, כל המשפחה. מרוב ששמעתי עליו, כבר לא האמנתי שזה עוד יקרה.

השנה ההורים התחילו לדבר על זה יותר ואז פתאום כשזה נהיה אמיתי, הבנתי שמבחינתי לפחות בהתחלה, הרעיון לצאת לטיול הזה היה נורא.

הרגשתי כאילו הורסים לי את החיים.

איך אני אעזוב ככה? את המשפחה? את החברים? את הצופים? את הלימודים? הרי רק עכשיו התחלתי תיכון.

אז ישבתי עם אבא במסעדה בזכרון יעקב ודיברנו על הטיול. מאיפה זה בא? למה עכשיו? ובעיקר הסברתי כמה זה קשה לי.

מפה לשם התחלתי מו"מ על התנאים עם אבא (מנהל רכש...) - כמובן שניצחתי.

לא הכל התגשם עד עכשיו אבל לאט לאט אני בטוחה שנסמן וי על כל הרשימה:

1. הכי חשוב - חבילת אינטרנט הכי יקרה וטובה שיש - קיבלתי. אולי לא את הכי יקרה שיש, אבל יש לי חבילה מספיקה עד עכשיו.

2. קורס גלישת גלים - עוד לא ראינו ים, אז אני מחכה בסבלנות.

3. קורס צלילה - זה מתוכנן לאיים. עדיין מחכה.

4. קפיצת באנג'י - יש רגעים שאני מוכנה לקפוץ והרבה רגעים שלא ממש.

5. צניחה חופשית - תאילנד, בטיחות, צריכה עוד לחשוב על זה.

6. שאמא תאכל חרגול - בוצע חלקית (אמא גם ככה מנסה הכל, אז יש עוד מלא חרקים לטעום)

7. שאור יקפוץ למים מגשר - אור עוד לא יודע, אבל יגלה את זה עכשיו...

8. חדר חדש - בתהליכים...

9. עגיל בפופיק - אבא נשבר עוד לפני הטיסה.

חשוב לציין שאף אחד מבני הבית לא היו מודעים למו"מ הזה ולהשלכות שלו לגביהם.

לאט לאט התחלתי להתרגל למחשבה ואפילו לאהוב (טיפה) את הרעיון המשוגע הזה.

החלטתי לשחרר, לעזור בתכנון ואפילו לספר בהתלהבות לכל מי שרק רצה לשמוע (וגם למי שלא).

הטיול הזה הוא באמת חוויה של פעם בחיים ובתכלס אם זה לא יקרה עכשיו זה לא יקרה אף פעם (י"א - י"ב = בגרויות, ולאחר מכן גיוס לצבא...).

אני מרגישה שבשבילנו זה כאילו הכוכבים הסתדרו בשורה אחת, ממש סימן מאלוהים שאסור לוותר על החלום הזה והוא צריך/חייב לקרות ועכשיו.

בערך חודש לפני הטיסה התחלנו לספור ימים לאחור ותלינו טבלת ייאוש על המקרר. זה נהיה אמיתי, פתאום הזמן טס לי.

מלא פרידות (כלומר מלא מסעדות וארוחות), אריזות, סידורים וחיסונים, כמה מבחנים אחרונים ובעיקר לחץ שזה באמת פתאום הגיע.

אני כל הזמן דחיתי, את הכל: את האריזות שמרתי ליומיים האחרונים, את הפרידות לשבוע האחרון (מה שגרם לזה שלא נפרדתי מכולם כמו שצריך)

ובערב לפני הטיסה אפילו הלכתי לפעולה בצופים, ההורים חיכו לי ומיד לאחר מכן נעלנו את הבית ונסענו.

זהו, נפרדנו מכולם, עזבנו את קציר.

נסענו לישון אצל סבא וסבתא, קמנו בבוקר, התארגנו ונסענו לשדה התעופה.

באותו הלילה וגם כמה לילות קודם היה לי מאוד קשה לישון. הייתי נורא בלחץ מהניתוק מהחברים, מהמשפחה ובעיקר מהלא נודע.

בדרך לשדה תעופה דיברתי עם חברות בוידאו, הן נתנו לי אנרגיות וביטחון.

הגענו לשדה, שם נפרדנו מסבא וסבתא ובעצם נפרדנו מהארץ לתקופה הקרובה.

וככה עם הרבה פחדים, חששות ובעיקר ציפיה לחוויות שנאסוף בטיול והרבה חוסר ידיעה יצאנו לדרך...

#הכנותלטיול