House of Mercy - מקום של אושר

chetritontheway
Dec 3, 2017
7 min read

"אבא, הלוואי וגם אני אלך בבוקר לבית הספר עם כזה חיוך, שמתי לב שהילדים פה הולכים עם חיוך ואושר על פניהם כמעט לכל מקום (לא רק לבית הספר)"

את הציטוט הזה אמר אחד מילדינו (לא אגלה את שמו, מכיוון שחלק מהמורות שלו בטח קוראות את הפוסט כרגע...)

הפוסט הזה יהיה מעט שונה מהשאר מכיוון שבכל מילה טמונה אהבה גדולה ורצון אמיתי לכתוב דברים כמעט תחת יראת קדושה, נוכח הפעילות שנעשית במקום.

לפני כ 15 שנים בזמן היותי סטודנט עבדתי במרכז חירום לילדים בקרית אתא. המקום דומה ושונה בהרבה מובנים אך במיוחד עלו לי זכרונות של הרגעים הקטנים שבהם אתה יושב עם ילד ופשוט צוחק, מלמד דברים טרוויאליים כגון משחקי חצר ורואה איך אסופת ילדים מגלה את חדוות הקפיצה בחבל בדיוק כפי שאתה בעצמך נהנה מלקפוץ ולשיר את שירי הילדות.

לכל ילד יש סיפור קשה מאחוריו אבל הם פשוט שמים את זה בצד ומבינים שעכשיו אוהבים אותם ושיש להם הזדמנות ללמוד, לשחק ולקבל תשומת לב שתעזור להם לצמוח.

הגענו לבית היתומים מבלי לדעת באמת לאן פנינו מועדות.

הילדים תיארו במשך כל הנסיעה איך יראה בית היתומים (תחשבו על כל סרטי דיסני ובתי יתומים ותראו שניתן לסכם את הכל לבית גדול, אפור ומפחיד על גבעה מרוחקת מכל מקום),

אז זהו, שהמקום הזה שונה לגמרי מהתיאורים והאמת הוא מעבר לדמיון שלנו.

אתחיל במספר נתונים בסיסיים על בית היתומים:

המקום נבנה על ידי שני אוסטרלים (שרון וג'ון) לפני כתשע שנים על כ 60 דונם של טבע ירוק והרבה מאגרי מים.

הילדים שמגיעים למקום הינם יתומים מאיזור בנגקוק או שהועברו לטיפול הסבא והסבתא (עקב שעות העבודה של ההורים) ונזנחו עד כדי מסירתם לבתי יתומים.

חלקם הגיעו מס' ימים בודדים לאחר לידתם, חלקם הגיעו בגיל הילדות המוקדמת (עד לפני כשנה עוד הגיעו תינוקות בני יומם אבל עקב התבגרות הצוות המטפל והקושי הכרוך בכך הוחלט לקבל ילדים רק מגיל שנה ואילך).

המקום מכיל כרגע 44 ילדים מגיל שנה ועד שתים עשרה, רוב הילדים שנמצאים כרגע הם בני 4-7 שנים. עד כה עברו כמאה ילדים בבית מיום הקמתו.

הילדים אינם מיועדים לאימוץ מכיוון שלרוב הוריהם לא חתמו על טפסי אימוץ או שאין שום קשר/עדות לקיומם ולכן הילדים נמצאים במקום עד גיל 18 ואז הם יוצאים ללימודים בקולג'.

שרון וג'ון משמשים כאם ואב לכלל הילדים (הם גם נקראים כך בפי הילדים). יחד עם זאת הם אימצו שלושה ילדים שאותם קיבלו וגידלו מגיל ינקות. הם מנהלים את המקום בעזרת הצוות התאילנדי (TK, YOUK ועוד אנשי צוות) ובעזרת מתנדבים שבאים לתקופות משתנות ובעלי תפקידים מגוונים (הוראה/תחזוקה).

ג'ון היה קבלן גדול באוסטרליה והידע שלו בבניה הוא מדהים, הוא קיבל קרקע בתולית ובנה הכל במו ידיו יחד עם המתנדבים (גם אני זכיתי לעבוד איתו ולבנות קירות, מרזבים, ריצוף, יציקה למטבח חדש נוסף שהוא בונה בימים אלו). אדם נעים ופרקטי שמסביר אבל גם נותן לך להתמודד עם המשימה בדרכך, מה שנקרא "לך שבור ת'ראש" (ככה אני אוהב לעבוד).

שרון מטפלת בכל מה שקשור לילדים עצמם, בית ספר, תרומות ומנהלה מול הרשויות.

יחד הם בנו במקום - ארבעה בתי ילדים גדולים ומרווחים, בית ספר גדול שמכיל חדרי לימוד וחדרי יצירה, מטבח עם שטח הסעדה לכלל הילדים, ארבעה בתי מתנדבים (בהם התאחסנו אנו) ובית גדול לעובדי המקום (שבו גם שרון וג'ון גרים). בקיצור, ממלכה גדולה ומרווחת עם המון שטחי משחק ואגם גדול לדייג (מתברר שהילדים פשוט אוהבים לדוג).

לכל הילדים המקום משמש בתור "הבית הראשון" ולכן גם כאלה שיצאו מהמקום (לאחר גיל 18) להתנסות "בחיים רגילים" לרוב מוצאים את דרכם חזרה לעבודה במקום כמדריכים/אב,אם בית/ עובדי תחזוקה וכדומה.

תוכלו לראות בתמונות שאינני מגזים בתיאור, ולאחר שאמרתי את הדברים רק אוסיף שג'ון חוגג 74 שנים בעוד כשבועיים...

אחד הדברים שהפריעו לנו בהתחלה הוא שאף אחד לא מדריך אותך/מורה לך מה לעשות. במרוצת השנים התרגלנו שאנו נכנסים למקום אז מקבלים הדרכה ומסבירים לנו מה נדרש מאיתנו. כאן זה היה להיפך, אתה לבדך יוצר לעצמך את המסגרת: מי הולך לבית הספר ומתי, מה עושים בבית הספר עם הילדים, משתתפים בשיעורים או מעבירים שיעור (על ישראל, ריקודים, יצירה, עברית) או בכלל יוצאים לעבודה עם ג'ון לפי מה שצריך (בניה/שבירת קירות, חקלאות, שיוף חלונות לפני צביעה, הכנת מלט וכדומה). בהתחלה זה אולי מלחיץ כי לא ברור מה מצופה ממך אבל מהר מאד השתלבנו בעשייה המבורכת וגם בחיבור עם הילדים אחר הצהריים.

הילדים התחברו אלינו מיד עם הגעתנו. תוך שניות אחדות הזרועות נתפסו על ידי ילדים קטנים שלקחו אותנו להראות לנו היכן הם לומדים, משחקים וישנים.

את כל אחר הצהריים הראשון העברנו במשחקים עם הילדים מבלי לשוחח עם אף איש צוות (לפחות אחד שדובר אנגלית...) את ארוחת הערב אכלנו איתם על המרפסת וחוץ מהעובדה שעל כל אחד מאיתנו היו לפחות שני ילדים נהננו מהאוכל המקומי יחד עם הילדים.

הילדים מדברים אנגלית מעורבת עם תאית. בנוסף ללימודי אנגלית בבית הספר, הם לומדים אנגלית מאנשי הצוות והמתנדבים. המטפלות מדברות איתם בשפת אימם, כך שכל הזמן היו "אחים/אחיות" גדולים שעזרו בתרגום במיוחד של הקטנים והאמת שכולם הבינו את כולם. גם כשהילדים שלנו דיברו איתם עברית מעורבת עם אנגלית, במשחקים הכל זורם.

בסיום הערב הראשון עומר השתתף בערב בנים שהעבירה אחת המתנדבות. היה בלגן ורעש, הם התרגשו מעצם הנוכחות שלנו, אבל מהר מאד עומר השתלב במשחקים וברעש.

בבקרים נגה והילדים הלכו לבית הספר והשתתפו איתם בשיעורים, במשחק, ביצירה ובעזרה למדריכים. אני הצטרפתי לעבודות התחזוקה עם ג'ון.

נפגשנו בארוחת הצהריים עם הילדים, הילדים אוכלים יחדיו ואחראיים לניקיון המקום, הצלחות והסכו"ם בסיום הארוחה.

בית הספר ועבודות התחזוקה מסתיימים בשעה שלוש וכולם מתפנים למשחק עם הילדים ברחבת המשחקים.

לעמית היה מעט קשה בהתחלה מכיוון שהיא לא רצתה להדריך או לעזור היא רק רצתה לשחק איתם. בשניה שהבנו את זה היא השתחררה ורוב הימים פשוט היתה עם חבורת הילדים במגרש המשחקים או בבית הספר.

במשחקי רחוב מתברר שאנחנו הרבה יותר משוכללים: במקום לנסוע בסיבובים במגרש עם האופנים או להתנדנד בנדנדות בלי סוף, מצאנו חבל ופשוט התחלנו לסובב והילדים למדו לקפוץ (ואיך נכנסים ויוצאים למתקדמים שבינהם...). העברנו כמה ערבים בגלגול חבל ושאר משחקי חצר למשל "הנחש בא" (פה זה מסוכן כי הוא באמת יכול לבוא...).

לאחר חשיבה משפחתית בארוחת ערב החלטנו שהתוספת שלנו למקום הנהדר הזה תהיה צביעת המגרש במשחקי חצר שונים והכנסת צבעים למגרש האפור.

הילדים (שלנו) נרתמו לחלוטין למשימה, קמנו בבוקר ולאחר כניסת הילדים (המקומיים) ללימודים יצאנו כולנו למשימת הצביעה.

לאחר כשעתיים של שרטוט וצביעה של המגרש יצאו הילדים לארוחת צהריים ואבוי, הצבע עדיין לא התייבש. מה עושים? הרי חדר האוכל נמצא צמוד למגרש ואין מצב שהם לא יתקרבו...

לאחר שאריאל הסבירה שאסור להיכנס - אף ילד לא התקרב למגרש. זה מדהים כמה הם מסודרים וממושמעים.

נתקלנו בזה בעוד מספר פעמים שבהם ציפינו לרעש ובלאגן (חלוקת גלידות או פנקייקים למשל) אבל כאן כלום, עומדים בתור ומחכים לתורם...

משחקי החצר הצליחו מאד וילדים וילדות שלא ממש מצאו את עצמם קופצים בחבל, שיחקו קלאס (נגה הסבירה את החוקים ואף קפצה כילדה במגרש), אריאל לימדה אותם ים/יבשה (היא אף רשמה את המילים ים/יבשה באנגלית, תאית ועברית על המגרש),

משחקי שיווי משקל ויציבות שנגה המציאה לטובת ילדי הגן היו הצלחה גם בקרב ילדים גדולים אף יותר.

באחד הערבים הוספנו ערב סרט עם פופקורן, פה אור השתלב והיה אחראי להורדת הסרטים (ספר הג'ונגל באנגלית בלבד) וכמו בחוק מרפי שעה לפני הסרט מתברר שחלק מהילדים ראו את הסרט ממש לאחרונה. אז אור הצליח לארגן פתרון חילופי ולבסוף ראינו סרט נהדר בשם "הטרולים". היה כיף לראות את כל הילדים מתארגנים למסיבת פיג'מות עם כריות ושמיכות ברחבת המטבח ותוך כדי הסרט לראות את המדריכים מהופנטים וצוחקים מהסרט. לימדנו אותם גם להכין פופקורן במיקרו (המצאת המאה מבחינת הניקיון והמהירות...).

עומר החליט להעביר שיעור על ישראל, אז ישבנו יחדיו והכנו מצגת ומשחקים שבהם עומר לימד אותם לספור עד עשר בעברית (לפחות ניסה ללמד).

עמית ונגה לימדו את הילדים איך רושמים את שמם בעברית, לכל השיעורים הצטרפו המורות והיו מהופנטות מהשיעורים.

אור קפץ עם הילדים בטרמפולינה ולימד אותם משחק: DON'T TOUCH THE BALL

אריאל הראתה להם ריקוד ומצאה קבוצה של תלמידות ותלמידים שרוצים ללמוד את הריקוד.

כל אחד מצא משהו ללמד מעצמו והיה מוצלח מאד.

בין לבין הוספנו בוקר פנקייקים, אחר הצהריים של כדורי שוקולד וערב פרידה עם גלידה בגביע. מיותר לציין שליקקו את האצבעות.

צוות המתנדבים אירח אותנו ולקח אותנו למסעדה באחד הערבים (אכול כפי יכולתך...) כמה רעש עשינו במסעדה ואף לקחו את אריאל לסיור בסביבה על גבי אופנוע.

כצופה מהצד שמסתכל על ילדיו משחקים עם ילדי המקום ומסתכל איך בכל ארוחה, בכל משחק ובכל רגע הם מתחברים ומבינים עד כמה חשוב לתת יד ולעזור ולחבק וסתם לשחק,

אלו רגעי קסם ששווים הרבה.

אנקדוטה קטנה ואישית:

כמו בכל מקום רגיל שיש בו ילדים, יש גם זוגות אופניים. כאן יש הרבה מאד זוגות אופניים אבל חלקם הגדול היה מושבת ושבור.

ביום ראשון שאלתי את ג'ון מה כדאי שאעשה היום כי הוא נוצרי ולא עובד בראשון. הוא הציע שאנסה לתקן את האופניים של הילדים והראה לי מוסך בחצר.

מתברר שיש להם מוסך אופניים שנמצאים בו כשלושים זוגות בגדלים שונים במצב שונה של שבר או תקלה.

בילדותי רכבתי על אופניים ואחת לכמה זמן האופניים נשברו/התפנצ'רו והתקלקלו. אבל אני זכיתי באח שבילדותו היה מכור לרכיבת אופניים ואני לא זוכר פעם אחת שנאלצתי לתקן את האופניים בעצמי, תמיד הוא אמר לי "תשאיר לי, זה יהיה יותר מהר והרבה יותר בטוח מאשר שאתה תתקן..." וכך היה, במשך שנים כשהייתי נתקל בבעיה עם אופניים אחי היה "החבר טלפוני" המיידי שלי אפילו כהורה תמיד יום לפני יום כיפור אני נכנס להיסטריית תיקונים ואחי שם לצידי.

ופתאום אני עומד במוסך אופניים עם ים של זוגות אופניים מסביב, בכל זוג אופניים היתה בעיה אחרת ואני חשבתי מה אחי היה עושה במקרה כזה וזה לרוב עבד.

במהלך יום ראשון בבוקר תיקנתי כ 15 זוגות אופניים עם בעיות שונות כגון פנצ'רים, פדאלים שבורים, כיסא חסר, ברקסים (כמעט ולא היו אופניים עם ברקסים תקינים...). 3-4 פעמים חיפשתי את הנייד על מנת להתקשר לאחי שימצא פתרון לבעיה כזאת או אחרת אבל למרבה המזל נזכרתי שיש 5 שעות הבדל וחבל להעיר אותו ב4-5 לפנות בוקר...

אז רני אחי היקר, תודה על אין ספור תיקונים בילדות ועל העזרה הטלפונית בכל רגע נתון, זה הזכיר לי כמה חשובות החוויות שאנו אוספים בילדותנו עם המשפחה.