אומנות הסתלבט בתאילנד

לאחר שבועיים וחצי בפאי ובסך הכל חודש וחצי בטיול ואפשר לסכם את השהות בתאילנד לפני שנצא להרפתקאה חדשה.

פאי היא עיירה קטנה שוקקת חיים (וגם צעירים ישראלים) עם שוק לילה שכל ערב מתמלא בדוכני אוכל מעניינים שבו כל אחד מוצא מה לאכול.

זאת אולי הפעם הראשונה מתחילת הטיול שחווינו את המנוחה ואת השקט שב"לא לרוץ". משהו באווירה בפאי אפשר לנו להרים את הרגל מהגז ולטייל מעט אחרת.

הרבה טבע מקסים סובב את פאי ואנו טעמנו מרובו. הרים גבוהים וירוקים, מפלים זורמים, מעיינות של מים חמימים ואף רותחים, מסלולי אבובים ומערות נטיפים.

למשל, נסענו שעה וחצי בטנדר פתוח לראות מערת נטיפים ענקית, בתוך המערה שטנו בסירת במבוקים בנחל, עלינו וירדנו במדרגות מסוכנות ולבסוף כל מה שהילדים יזכרו זה שבסוף המערה היה אתר צילומים של משחקי הכס... (לך תבין).

רצינו להראות לילדים שקיעה מדהימה ביופיה, ולכן צעדו נגה והילדים כשעה וטיפסו כמליון מדרגות (340 ליתר דיוק) אל נק' התצפית במקדש הבודהה הלבן (אור ואני נשארנו בחדר - למזלנו)

ביום אחר שכרנו אופניים ויצאנו לטיול עצמאי לאורך הנהר של פאי (הרכיבה במישור היתה שינוי מרענן מול העליות והירידות של קציר).

המסלול של הטיול היה מתוכנן לפי בחירת "אתרי צילום" לאינסטגרם של אריאל. אחד מבעלי המקום התלהב מהדוגמנית שהגיעה להצטלם אצלו, וצילם אותה גם...

הקצב של פאי מאפשר למשפחה לנשום

וזה הולך בערך ככה:במהלך היום הזמן זורם לו לאיטו, קונים ירקות ופירות בשוק, מכינים סלט גדול, מעירים את הילדים (המתבגרים מתחרים בדובים ביכולות השינה שלהם)

ואחרי שכולם כבר פתחו את העיניים וכולם כבר שבעים, מחליטים לאן זזים היום (לרוב בגלל שזאת כבר שעת צהריים אז מתכננים היכן ומה נלעס לארוחת הצהריים)

וזה ממש לא משנה מה נעשה במהלך היום הרי בשש בערב מתחיל שוק הלילה ושם נבחר מה אוכלים ואיזה קינוח כדאי לבדוק היום...

פתאום נוצר זמן ללימודים, לקריאת ספרים (הבאנו המון וזה משקל כבד אז לפחות שיקראו), למפגשים עם משפחות מטיילות נוספות וליצירת קשרים חברתיים,

חוויה נהדרת לילדים וגם להורים (כשמצליחים לנהל שיחה מלאה במשפטים ללא עצירות של בקשות וצעקות).

בימים האחרונים (האמת שמתחילת הטיול בערך) אנו בעיקר מסתובבים סביב אוכל. מתי אוכלים, מתי אכלנו, מי רעב, מי הזמין מה ומתי, מה כדאי לאכול

(בקיצור מי שחשב על דיאטה בטיול שימשיך לחשוב, בתאילנד זה לא הצליח לנו).

אז נמשיך באותו הקו וננסה להעביר את הטעם והריח תוך כדי הבישול במטבח של משפחת שטרית.

בחיי היומיום התבשיל המשפחתי מבעבע בעצלתיים, בסיר חצי פתוח, יוצאים לעבודה/ללימודים, מתאווררים מעט מהילדים, רואים חברים, פשוט חיים.

אבל בזמן טיול? חגיגה במטבח.

לפעמים ההרגשה היא של סיר לחץ, מלא ברכיבים:

החל ממרכיבים מצויינים שאת כולם אנו מכירים מקרוב (עוד משלב ההריון)

התבלינים מריחים היטב, חלקם מתוקים וחלקם מעט חריפים (ככה זה אצל המרוקאים)

והאש דולקת והטמפרטורה עולה במהירות (גם זה תהליך מוכר וידוע במרוקו).

אפשר להגיד שלכולם כיף רוב הזמן אבל אחת לכמה זמן אחד המרכיבים מתחמם ויוצא מעט מאיפוס וצריך מעט להתקרר.

ומכיוון שאי אפשר לפתוח את המכסה וגם אין את החור הקטן שמוציא האוויר (פעם היה כזה עם פקק ששורק בלחץ גבוה)

אז לא נותר אלא להתמודד. ומה אומר לכם? זה לא ממש פשוט (פה יש מזל גדול שהטבחים באים מעדות שונות, דבר שמביא לגישות שונות לפתרונות).

עוצרים לרגע ומנסים להרגיע,

בודקים מה קרה ומנסים לברר מה גודל המדורה,

שואלים שאלות בתקווה לקבל גם תשובות (ככל שהילדים גדלים התשובות הופכות להיות בעלות מילים אחדות ולפעמים מילה אחת ואף הברה אחת בהתאם לגיל ולעצבים)

מחייכים, מלטפים, כועסים, צוחקים ולפעמים לא נעים להגיד, פשוט מתעלמים.

ותשמעו, בטח תופתעו לדעת שזה לרוב גם מצליח והטמפרטורה יורדת במהרה והשמחה והכיף חוזרים לסיר המשפחה.

אבל מה עושים כשלא מצליחים? או!!! פה כבר נדרשים כוחות אחרים (שארזנו בתיק אך לא תמיד מוצאים אותם במהירות כשצריך)

אומנות הלא לעשות כלום

(או בשמה הידוע - ה ס ב ל נ ו ת)

אומנות מיוחדת זאת מצליחה לרוב בקרב מתבגרים אבל לא ממש טובה בקרב גילאים צעירים ולכן צריך לפעול באופן זהיר כדי להצליח.

אומנם כשהחלטנו שיוצאים לטיול ידענו שיהיה לפעמים לא פשוט, אבל אפשר כבר לגלות ששינוי המיקום הגיאוגרפי לא ממש שינה את התנהגותם,

וכן, גם בחו"ל, הילדים (שלנו) מוצאים על מה לריב. אני יודע שאצל אחרים זה אחרת אבל אצלנו זה חלק מהמציאות.

אז עלינו להרים בצפון תאילנד, כי אומרים שקריר פה.

עצרנו לנוח בפאי לכמה ימים ולבסוף נשארנו מעל לשבועיים

פירגנו למתבגרים שלנו בחדר נפרד ונדחסנו אנו יחד עם הקטנים.

עברנו סבב של חולים בתוך המשפחה, ממש לא משהו חמור אבל מספיק בשביל לשכנע ש "היום לא עושים כלום. תנוחו, תלמדו ונלך לשוק בערב..."

על הדרך גילינו שלא פשוט לשמור על כל ההצהרות שקיימנו בבית ושברנו כמה חוקים בסיסים לגבי דברים שאין מצב שבישראל היו עוברים.

למשל כמות המתוקים המותרים לילד (שיקום ההורה, ועם יד על הלב, יגיד שלא ויתר ולא אישר מנת מתוקים כארוחת ערב ובמקום זה קם וטרח להכין ארוחה בריאותית...)

או שעות שינה - אנחנו קורסים מעייפות לרוב כשהחגיגה עוד בעיצומה. במקום להתווכח עם המתבגרים אנחנו אחראים על שעת ההשכמה והם על שעת השינה (שלהם).

מתברר שלהתקלח כל יום זה לא מופיע בעשרת הדברות. ואם הילדים הגיעו גמורים מעייפות לחדר (ואנחנו גמורים פי מאה!) אז ניתן לוותר.

בפאי מצאנו קהילה קטנה של משפחות ישראליות שנמצאות לתקופות שונות בעיירה.

זה נתן מגוון חברתי גדול לילדים ויצר חברויות שאנו מקווים להמשיך ולקיים גם בתום המסע.

נפגשנו עם משפחות שחלקן שונות מאיתנו ומהיומיום שלנו אבל כולן חוות את אותם הקשיים ואת אותם הריגושים שהטיול הזה מציב תוך כדי תנועה.

המשפחה של הילה וארתור עם חמשת בניהם (זאת לא טעות - 5 בנים!) שסיפרו הרבה על חוויות בקיבוץ גרופית שבערבה ("חפשו בויקיפדיה תחת הערך חור במדבר...")

תומר וליאת וילדיהם שנמצאים לקראת סיום הטיול ובילינו ימים שלמים של שיחות הורים על בי"ס והחיים, בזמן שהילדים צוחקים ומשתוללים ולגלות עד כמה העולם קטן.

לוטן וניק שהחליטו להשתקע בפאי ועזרו מאד בהיכרות הראשונית עם המקום ואירחו אותנו להדלקת נרות. נגה ואריאל הפתיעו והכינו ספינג' טעים במטבח מאולתר.

הדר וגל ואורלי ומתי שהיו והמשיכו בטיול המשפחתי פרטי שלהם, כל אחד תרם בדרכו שלו לחוויה הכוללת שהיתה לנו בפאי.

מתחילת הטיול אנו מנסים למצוא את הקצב הנכון שבו ניתן לטייל וניתן לנשום בו זמנית.

אני חושב שהצלחנו "להסדיר את הנשימה" ולצעוד בקצב הליכה נכון.

אבל כמו תמיד (ככה זה אצלנו) רגע אחרי שהדברים מסתדרים אנו ממשיכים הלאה.

לאחר התלבטויות והתייעצויות בין המשפחות, נגה ואני החלטנו שאנו ממשיכים ישירות לויאטנם ולא דרך לאוס כפי שתוכנן.

ישבנו על האינטרנט, קראנו בספרים, עיינו במפות ולבסוף החלטנו שאם כבר ויאטנם אז אנו נתחיל בדרום (חמים ונעים) ונעלה צפונה אל ההרים הקרירים.

לסיכום,

תאילנד היתה בחירה נהדרת לנחיתה רכה.

מכיוון שהתרגלנו לראות את תמונת המלך בכל מקום, להתווכח על כל 10 באהט (שקל אחד למי ששואל) ולעבור בכל שוק לילה שקיים

בטוח נחזור (חוץ מזה, הבטחנו לילדים "בית מלון בקופנגן").

אנו מוכנים והאמת גם מתרגשים לצאת להרפתקאה חדשה:

הו צ'י מין (סייגון), ויאטנם - אנחנו בדרך.

#Thailand