עליות וירידות

את פאי התחלנו לא כל כך טוב. המון ריבים, ויכוחים, צעקות וכל אחד רצה משהו אחר בזמן אחר.

הדבר שאני חושבת שהכי אזכור מפאי זה את נקודת השבירה שהייתה באחד הבקרים. ישבנו לארוחת בוקר שהתחילה בשתיקה ונגמרה בבכי מצד כולם זאת הייתה סגירת מעגל של כל הימים הראשונים שהיו באמת קשים לכולנו. זה לא שהכל היה רע וקשה. היה לנו כיף, עשינו דברים ונהננו אבל היו נקודות קשות שבימים האלה היו קצת יותר מבדרך כלל.

אני חושבת שמהבוקר הזה הכל השתנה - לטובה. הבנו כמה אנחנו משפיעים אחד על השני וכמה אנחנו חשובים אחד לשני, שהמילים שלנו פוגעות והיחס שלנו משפיע על כולם. בוקר שממנו פשוט כולנו התאפסנו והתחלנו את הטיול מחדש.

מהנקודה הזאת התחלתי להנות עם המשפחה שלי באמת. התחלתי לשים לב לכל אחד ואחד ולחשוב על ההשלכות של המעשים שלי בדרך כלל לפני שעשיתי אותם. גם עם חום וגם עם נקע התעקשתי שנלך יחד לשוק, שנטייל יחד וגם סתם שנסתובב בפאי (מי שמכיר אותי יודע שאני לא בן אדם שהכי אוהב לזוז...). וכל זה כי המחשבה שלי השתנתה מ - אני פה כי ההורים שלי הכריחו אותי ורע לי ועצוב לי ל - אני פה כי אני רוצה להיות עם המשפחה וכי כיף לי פה בכל רגע.

אני חושבת שהגענו למקום הזה כדי לנצל כל רגע גם אם זה כולל את הריבים הקטנים על מי לוחץ במעלית או איזה שתייה נמלא בכוס כשיש refill (כי כמו ישראלים אנחנו קונים כוס אחת לכולם). כיף לי פה כי אני מגלה צדדים אחרים של המשפחה שלי, אותה משפחה שאני חיה בה כמעט 16 שנים פתאום נראת לי אחרת. משפחה שאני גאה להיות חלק ממנה. לדוגמא, בהתחלה כשאבא או עמית היו רוקדים באמצע הרחוב הייתי צועקת שהם פדחנים ושיפסיקו. עכשיו אני רצה איתם אחרי ציפורים באמצע העיר, משחקת עם האחים שלי בגני משחקים ושרה ורוקדת עם אמא לצלילי שירים מוכרים. זה ברור שעדיין יש ריבים אבל הם קורים אחרת, הם מסתיימים ביותר הבנה ובחיבוק. פתאום אני רואה כמה אור, עומר ועמית גדלו, הם נהיו בוגרים יותר גם במראה וגם בהתנהגות.

אחרי חודש וחצי, כשהגעגועים לארץ מטורפים, אני גם תופסת כמה המשפחה המורחבת היא חלק ענק מהחיים שלי. כמה כולם חסרים לי. סבתא וסבתא משני הצדדים, הדודים ובני הדודים המושלמים שלי. פתאום אני קולטת כמה אני אוהבת אותם וכמה הם חלק בלתי נפרד ממני.