מנסים להבין, ויאטנם

אומרים שכל מדינה היא שונה, זה די ברור, השפה, המטבע, התרבות. אבל לרוב (כך נדמה לצופה מהצד) המנטליות היא די דומה במדינות שגרות באותה השכונה.

אז נכון שבויאטנם יש אופנועים (הרבה מאד אופנועים) בכל צומת כמו בתאילנד.

ואפילו יש להם את אותה ההתעלמות הגורפת מחוקי התנועה הסבירים - ממש לא בטוח שהנהגים פה הבינו את ההבדל בין הברקס לבין הצפצפה/זמבורה/פעמון/צופר. בכל הזדמנות שנקרית להם בזמן נסיעה הם קודם כל צופרים בחוזקה, אחר כך נצמדים לגורם המפריע ושוב מצפצפים ולא, הם פשוט לא חושבים שכדאי אולי להאט או חס וחלילה לעצור.

הגענו להו צ'י מין סיטי, כמשפחה של "שועלי כבישי תאילנד" עם מחשבה אחת בלב: מי יכול עלינו.

אחד הטיפים שקראנו על העיר הוא

שימו לב לכבישים ולמדרכות. הסבר ונמק:

כאן הופתענו! אופנועים, מכוניות, אוטובוסים ומשאיות קטנות וגדולות אפילו לא חשבו/חלמו לעצור ולחכות שמשפחת שטרית (ועוד בהרכב מלא) תחצה את הכביש.

אז חיכינו וחיכינו ולבסוף (בעיקר בגלל שסניף הפיצה חיכה בצד השני של הכביש) החלטנו שחייבים לחצות עם ובלי הסכמתם.

מס' תפילות קצרות נאמרו, מספרי ברזל חולקו, ידיים ניתנו לכולם ועם הרבה אמונה (בטוב ליבו של הנהג הויאטנמי??) חצינו מסלול דו נתיבי, עם אופנועים ותחבורה כבדה שנוסעים לכל עבר ולא עוצרים. פשוט כמו דבורים חולפים מימין משמאל מלפנים ומאחור. חוויה מכוננת. לאחר יום כבר הפכנו להיות אדישים, עוד כביש סואן - גם אותו נעבור בהליכה איטית בין תחבורה רועשת ונוסעת במהירות ללא האטה או עצירה.

נראה לי שהרעיון של הכאוס בכבישים די ברור. עכשיו נעבור אל המדרכות.

מדרכות רחבות שחבל על הזמן. עשרה מ' רוחב של מדרכה, זה ממש לא נדיר בעיר.

לכן חשבנו לתומנו שאפשר ללכת בשקט ובנחת במדרכה בין חציות התאבדות של הכבישים...

אהה, לא בדיוק. מתברר שגם אופנועי העיר הבינו שיש פה פוטנציאל לנתיב מהיר ולכן הם נוסעים גם על המדרכה, ואפילו צופרים (כי הם לא יודעים איך מאטים/עוצרים) על הולכי הרגל שהעזו להשתמש במדרכה. בקיצור חגיגה מאתגרת.

כבוגרי תנועת הנוער העובד והלומד אנחנו מכירים את סמל המגל והפטיש, אבל פה בויאטנם סמלי הקומוניזם מופיעים בכל מקום. הרבה שלטי תמיכה בממשל, חיילים/שוטרים בכל פינה.

הקומוניזם והסוציאליזם מתובל בויאטנם בהרבה כסף מערבי שמניע את הכלכלה, התיירות הנכנסת גדלה והמשכורת הממוצעת השנתית עולה בהתמדה בשנים האחרונות (כ 2400$ לשנה).

ועכשיו שכל חובבי החישובים יתקתקו ויבינו כמה אנחנו עשירים במובנים ויאטנמיים.

בחנויות ובשווקים מדברים בעשרות ומאות אלפי דונג וגם מליוני דונג זה לא משהו נדיר. המרתי 1000 דולר וקיבלתי כ 22.7 מ' דונג. אז מי רוצה להיות מליונר??

בכל מדריך כתוב או אתר אינטרנטי רשום שבויאטנם חובה להתמקח כי המחירים מופקעים. זה נכון, אבל מתברר שמשפחת שטרית לא ממש סוחרי סוסים, יותר בכיוון של נדבנים טובי לב. לרוב אם המוצר מתאים לנו אנחנו קונים ולאחר מכן מגלים את אותו מוצר בפחות או באותו סכום כפי שקנינו אחרי מו"מ - כנראה שזאת ההרגשה שמתפתחת כשיש מליונים בארנק...

עוד שינוי קטן אבל מורגש זה האוכל: בתאילנד תמיד אפשר לגוון ולקחת גם מנה "מערבית" עם שינויים קלים (בלי ירקות, עוד עגבניות, בלי ירוק, בלי חריף, בלי ובלי ...), בויאטנם, זה לא ממש עובד. אין כמעט ארוחה שאנו לא "מבלים" בלהוציא ירוקים מהמרק, להפריד חסה מתוך הסלט או לנסות להציל את המנה שבסהכ הוסיפו קישוט יפה של צ'ילי חריף מעל... התרגום בגוגל עובד אבל עדיין לא מוצלח ויעידו על כך הילדים והמנות המוזרות שקיבלנו.

החלטנו לעזוב את שאון העיר ולצאת לכיוון דלתת המקונג. אז נסענו 4 שעות והגענו לעיר בשום מקום אבל עם הרבה טבע ומים מסביב.

חיכה לנו בחור צעיר בשם יאן שמדריך טיולים במקונג במקביל להיותו סטודנט.

הרגשנו הקלה ובעיקר שמחנו לתת לו את המושכות ושיוביל, שידריך, שיתאמץ ובעיקר שיתמודד הוא איתנו לכמה ימים.

הוא היה מקסים עם הילדים, התחבר לכל ילד בנפרד, ידע להניע כל אחד בדרכו, ידע כמה מילים בעברית (ישב ולמד ביו טיוב) והחליט לקרוא לנגה "אחותי" ולי "אחיהו היקר" לאורך כל הסיור (דבר שהצחיק אותנו מאד, בעיקר בגלל המבטא). יצאנו לשייט במקונג, ולאחר סיור בין בתים ובריכות דגים הגענו לבית משפחה שם מצאנו את עצמנו יושבים ומכינים יחד איתם את ארוחת הערב.

בסיומה של עבודה קשה עמית ועומר התפנקו בנדנוד בערסל עד שהעיניים נעצמו מעצמן. היה ערב מיוחד עם אוכל טעים באווירה ביתית.

למחרת השכמה מוקדמת ונסיעה לשוק הצף. לאחר מכן הלכנו לסיור בשוק מקומי על החוף, שם היינו הזרים היחידים והפכנו לאטרקציה מקומית. פה המקום לספר שזה לא תמיד כיף. הויאטנמים ממששים, מלטפים, מצלמים ולא ממש יודעים מתי זה מתאים ומתי לא. התלתלים של עמית ועומר משגעים אותם. אנו נתקלים בזה במעליות, במסעדות וגם סתם ברחובות. אתמול גם צילמו אותם תוך כדי מעבר כביש ובלי להתבלבל ביקשו שנעצור באמצע כי לא הספיקו לצלם...

משתדלים לשמור על חיוך ולעצור כשזה מציק.

תוך כדי השייט בנהר המקונג אריאל התחברה לאישה שהשיטה את הסירה ולמדה ממנה כמעט ללא מילים קיפולי נייר (בסוג של עלה) והן עשו יצירות אומנות מיוחדות תוך כדי השייט.

הגענו לתחנה מיוחדת, חוות קקאו. זה היה שיחזור של סרט ילדים ישן בשם "סוד השוקולד". למדנו הכל משלב עץ הקקאו ופירותיו ועד לשלב שתיית שוקו חם וסמיך שהוכן במקום בסוף תהליך ייצור השוקולד.

יש את אלה שטועמים מהכל ויש את אלה שפחות (או אולי ביום אחר...), יש את אלה שאוהבים מריר ואת אלה שמעדיפים חלב, את אלה שחם להם ואלה שתנו להם ללכת עוד שעות.

במשפחה שלנו יש את כולם, זה משתנה ביום, בשעה ובמינון אבל בכל רגע נתון יש את אלה שזורמים ואת אלה שפחות. אז ברור שלא כולם היו מרוצים להמשיך בסיור, ברור שלא לכולם השוקולד היה טעים או מספיק וברור שקנינו מה שהציעו לנו...

סיימנו סיור לא שגרתי עם מדריך מקומי שהשאיר אותנו עם טעם של עוד.

כמעט בלי לשים לב ביקרנו במנהרות ששימשו את הוויאטקונג בזמן מלחמת ויאטנם מול האמריקאים. מוזר לשמוע את הנרטיב שלהם לסיפור המלחמה ולהבין שגדלנו על סרטי פעולה אמריקאים שבהם היה ברור מי הטוב ומי הרע ומי ניצח במלחמה. פה הסיפור מסופר פשוט הפוך...

התקדמנו צפונה מהו צ'י מין לכיוון עיירת דייגים בשם מוי נה. פעם, לפני 15 שנה, היא היתה עיירת דייגים. היום היא בעיקר ריזורטים לאורך חוף ים מקסים ומאד פורה במאכלי ים.

הגענו בשבוע שלפני 1 בינואר. היה עמוס בתיירים רוסים וסיניים. עד כדי כך עמוס שלא מצאנו מקום לזמן מעט יותר ארוך. לכן החלטנו להנות ממה שיש למקום להציע: בעיקר חוף ים עם עצי קוקוס שמשתפלים עד לקו המים. נק' תצפית יפה על נמל הדיג ומאות סירות הדייגים שעוגנות בו.

לבסוף נסענו לביקור בדיונות החול שעוטפות את הכפר. לאחר שניסינו את השיטה המקומית לגלישה על החול, הגענו למסקנה שאין כמו השיטה הישראלית של גלגול חופשי מהפסגה ומטה אז נכון שמתמלאים בחול בכל מקום בגוף אבל זה עובד ולבסוף פשוט צוחקים.

לפעמים לא ממש יודעים מה רוצים עד לרגע שזה מול העיניים... בין גסטהאוס אחד למלון אחר הרגשנו שאנחנו צריכים למצוא "בית".

משהו עם חדרים, מטבח, ארונות ודלת אחת שהמפתח אליה נמצא בידינו.

הגענו לעיר גדולה Nha Trang. אין בה יותר מדי מה לעשות אבל יש לה חוף ים ארוך ומצאנו דירה בקומפלס דירות ענק, קומה 25 מתוך 40. בניין אחד מתוך חמישה זהים. מאה מטר מהים. פה איבדנו את כל הכללים הנוגעים לניהול תקציב מחושב (שלא לומר חסכוני/קמצני) ולקחנו לשבוע דירה מרוהטת עם מטבח מפנק ונוף מרהיב. נכון, לא בדקנו מה יש לעשות באיזור, לא בדקנו מחירים בסביבה, לא בדקנו אם טובים השכנים בעינינו, לא בדקנו כלום. פשוט הרגשנו כמו בשיר "הנה באתי הביתה". בקיצור פינוק אמיתי במחיר גבוה, אבל לפעמים זה שווה הרבה יותר מכסף.

לא עשינו פה הרבה במהלך השבוע. בדקנו את השוק המקומי, טעמנו מס' מסעדות ובעיקר שיחקנו בחוף הים וראינו סרטים וסדרות בלילות. לפעמים הצרכים הם כל כך בסיסיים.

אנחנו לא יכולים לעמוד בתורים, זה משהו שקשה להתרגל אליו. אבל כשממש צריכים אז הגן הישראלי או הים תיכוני מתחיל לחשוב איך מקצרים/חותכים/מדלגים ואיך זזים מכאן קדימה.

הגענו לפארק מים מטורף שמשולב עם לונה פארק וגן חיות ועוד כל מיני דברים שלא הספקנו לראות. המקום מעוצב מדהים, נמצא על אי בודד ומגיעים לשם על גבי רכבל (3 קמ').

במהלך הטיול (מבלי שהתכוונו לכך) יצא שאנו מלמדים את הילדים מתי להתכווץ ומתי להתמתח. בפארק המים הילדים התכווצו והתמתחו בהתאם לצורך.

בקופה ביקשנו מעומר להתכווץ בשניים שלושה סנטימטרים (ילד מוגדר עד 140 סמ' ועומר גדל לאחרונה ל 142 סמ'. אנחנו מפרגנים!! אבל למה עכשיו??), מנגד בכל מגלשה לימדנו את הילדים איך להתמתח ולהרים את הראש (130 סמ' זה רף המינימום, ועמית 125 סמ'... מה לא עושים כדי להתגלש במגלשה השחורה ולהרגיש כמו במכונת כביסה בשלב הסחיטה), נפלאות היצירתיות הישראלית...

השהות ב Nha Trang היתה יקרה אבל היתה שווה את המנוחה והחוויה המשפחתית. אנו עוזבים את דרום ויאטנם וממשיכים בנסיעת לילה ארוכה (12 שעות) למרכז ויאטנם לעיר בשם Hoi An.