שלושה חודשים של שטרית בדרכים

גדי
Feb 9, 2018
6 min read

חוגגים שלושה חודשים לטיול, מי היה מאמין שנגיע לכך, נתפלא שעבר כל כך מהר ונחכה לעתיד לבוא.

אז מעט מהמספרים שנאספים לאורך הדרך:

1. ביקרנו בשתי מדינות: תאילנד וויאטנם.

2. התקציב הממוצע ליום הוא 113$ - כולל הכל, ל 6 נפשות! המשמעות היא שעומדים בכמעט 3500$ לחודש כמו בתכנון. כ 40% אוכל, 30% לינה, 20% תחבורה והשאר שטויות...

3. בשלושת החודשים האחרונים לנו ב 18 מקומות שונים. המינימום - לילה אחד (שני מקומות), מקסימום - 16 לילות (שני מקומות).

4. הלינה הכי יקרה: דירה ב NHA TRANG - מאד יפה אבל 70$ ללילה?! (נפלנו על הראש, אבל היינו חייבים דירה ובעיקר מטבח!).

5. הלינה הכי זולה: thanh dat homestay בטאם קוק. הגענו ליומיים נשארנו כמעט שבוע. מקום רגוע ושקט. 22$ ללילה כולל א.בוקר.

6. לינה ישראלית: The moon homestay בהוי אן. התמזל מזלנו והיינו 5 משפחות ישראליות שנמצאות בשלבים שונים של טיול ארוך באותו מקום. היה ממש כיף להתרענן ולקשקש.

7. מקום שהתפשרנו בו? בטיול ארוך עם 4 ילדים מתפשרים על הרבה דברים, אחד מהם זה לישון 6 נפשות בשתי מיטות זוגיות בחדר אחד, קטן. צפוף משהו..

8. לינה פינוק? אנחנו כבר שבועיים בדירה מפנקת בהאנוי. ממוקמים מעל קניון חדש עם סופר ענק וקומת מסעדות וקומת משחקי וידאו... מה צריך יותר מזה?

9. שלחנו 2 חבילות בדואר - אחת מכל מדינה.

10. משקל כולל של החבילות 36 ק"ג. כן זאת לא טעות. 16 ק"ג של דברים שהיה חבל לזרוק (מלא ספרים וקניות) מתאילנד, 20.5 ק"ג של קניות מויאטנם (בהאנוי נפתח הסכר...).

11. יצאנו מהארץ עם כ 140 ק"ג של ציוד (5 תיקי גב עמוסים, צ'ימידן גלגלים גדול, שתי מזוודות טרוולי עמוסות בספרי לימוד, 4 תיקי בית ספר, תיק מצלמה.

12. במהלך הטיול נפטרנו מהרבה משקל, חלק נשלח לארץ, חלק נתרם, חלק נזרק. משקל הציוד הכולל שלנו הוא סביב 80 ק"ג. מרוכזים ב 3 תיקי גב, צ'ימידן, 3 תיקי בית ספר.

13. במהלך שלושת החודשים: נפטרנו מ 2 מזוודות הטרוולי (ועכשיו חושבים לקנות אחת חדשה), שלחנו תיק גב הביתה (ומצטערים על זה), שני תיקי בית ספר נקרעו (וקנינו חדש).

14. אוכל: טעמנו ואכלנו הרבה מהאוכל המקומי שכל מדינה מציעה: נודלס, אורז על סוגיו השונים, מרקים בלי סוף, בשר מבעלי חיים שונים. שתינו גם אין ספור שייקים שונים תוך כדי ניסוי ותהייה אבל הקפדנו גם להגיע למסעדות מערביות ולבדוק את הפיצות, המבורגרים, פסטות. אחרת היו לנו שני ילדים (לפחות) בתת משקל...

15. שיעורי בית והום סקולינג - הספקנו פחות ממה שרצינו. גילינו אפליקציה נהדרת ללימודים (פחות ספרים), אריאל מקפידה על שעורי המתמטיקה, אור עושה מצגות ואנחנו לומדים עם עומר ועמית.

16. במסגרת ההעשרה של ההום סקולינג, הילדים מזמינים במסעדות באנגלית, מתמקחים עם בעלי הדוכנים, מנהלים תקציב לעצמם.

17. קנינו 2 מכשירי פלאפון חדשים בהו צ'י מין (נגה ואור) ותוך יומיים בהאנוי שכחנו שני מכשירים במוניות והנהגים החזירו לנו אותם (צדיקים!)...

18. כל אחד למעט נגה היה חולה בצורה רשמית בטיול (לפחות ליומיים...). נגה פשוט לא מרשה לעצמה להיות חולה...

19. ביקרנו בחדר מיון עם אריאל, קיבלה מכה בקרסול - הכל בסדר, עוד חוויה לאוסף.

20. משחקים: הילדים למדו שש-בש, לאחר ערב עם תרמילאים הם למדו עוד מס' משחקי קלפים (אנחנו מסתובבים עם חפיסת קלפים איתנו בתיק. מצויין לזמני המתנה במסעדות).

אפשר להמשיך עם המספרים והעובדות, אבל תכל'ס שלושה חודשים עברו בכיף אמיתי וזה נכון שיש עדיין רגעים בהם:

לפעמים שיחת טלפון פשוטה לאחל מזל טוב מעלה געגועים, לפעמים זאת דאגה לחברה מפני תוצאות בדיקה שמעלה את הרצון להיות בבית, לפעמים זאת שמחה לשמוע על הצלחה בקבלה לעבודה של חבר שגורמת לחיוך, לפעמים סתם בקבוק של יין אדום שמזכיר ציטוט של חבר שלימד איך לחיות באמת, לפעמים זאת רק ארוחת שישי וקולות של קידוש שמעלים זיכרון חם של בית, לשמוע קידוש בלחן שונה ממה שהורגלת מבית, לדעת שכל אחד מאיתנו מתחבר ברגע לזיכרון פנימי יקר שנמצא הרחק בבית (אל חשש, לא חוזרים בתשובה, סתם רגע של געגוע). המון געגועים שנמצאים בהרבה רגעים קטנים במהלך היום, אבל מספיק חיוך ורגע של מבט על הילדים כדי להבין מה נכון לנו עכשיו. כרגע אנחנו מסתכלים קדימה. כל כך קדימה שפתאום הזמן שעובר גורם לנו להפתעה וצער כאחד. על הזמן שעבר, על החוויות שספגנו ועל האתגרים שממתינים לנו בדרך. אין לי ספק שמחר יהיה מצויין כמו היום ואולי אף יותר מכך. הרי חלק מהדברים שעשינו היום, בטוח נוכל לשפר מחר. אנחנו מסתובבים ומטיילים כבר שלושה חודשים ורק לאחרונה הצלחתי ללכת לאיבוד. זה לא עניין של ניווט, גם לא עניין של תרגום, פשוט לנסות ולחיות בלי תכנון מפורט, בלי חיפוש אינטנסיבי באינטרנט ובלי תוכנית ב', זאת הרגשה עד כדי כך מוזרה שקשה להסביר ולהודות שזה מרגיש לי בסדר. בהוי אן התחלנו לשמוע מוזיקה תוך כדי רכיבה על האופניים.

מצאנו לעמית זוג אופניים בגודל המתאים וכל אפשרות שהיתה הינו יוצאים לרכב ביחד. בשדות, בשבילים וסתם אל המכולת, חוויה שעשתה טוב בלב. הרעש הכללי שמסביב הוא בסדר זה רק אנחנו שמוסיפים מעט משלנו. מוזיקה תורמת לסרט שרץ מול העיניים.

פגשנו משפחות מטיילות נוספות במקרה לארוחת שישי בהוי אן, ולפתע שמתי לב שהקצב הוא זהה, המוזיקה שהתנגנה לה בין המילים בארוחת הערב היתה זהה, מוזיקה רגועה, בטוחה. ילדים צוחקים בכל מיני שפות, מחליפים חוויות מארצות רחוקות, הורים שמסתכלים על ציוד של אחרים מהצד ומודדים את המשקל על הגב כנגד חברי המשפחה.

החלפת חוויות על אוטובוס נורא בלילה סוער ומנגד על מסעדה טובה עם מנה מפתיעה.

יש בליל של נושאים שאת חלקם בכלל לא נזכיר אבל הם שם על השולחן ליד המרק המקומי, שוקולד הנוטלה והאורז הלבן. יש עושר פנימי רב במפגש משפחות מטיילות מכיוון שאת החששות ואת השאלות אף אחד לא פוחד לגלות. הרי לבסוף אנחנו תא משפחתי שמתקיים בעולמו וכל אורח או שותף לרגעים אחדים הגיע להאיר משהו בתא המשפחתי שלנו. שיחות גברים לתוך הלילה (נשארנו לשמור על הטף), הנשים יצאו לערב אמהות למילוי מצברים ולעדכונים חשובים. אחד מספר על הצבא שהסתיים אחרי עשרים ומשהו שנים, אחד למד לגלוש רוח בים וכרגע הוא מחפש את הרוח בכל מקום. אחד בנה מסעדה בחצר ביתו והשאיר אחרים לתפעל אותה, שני עזב דירה, שלישי סיים שנים בצבא ויוצא לאזרחות,

כל אחד הוא עולם של דברים ולפעמים כיף להאזין לבעיות של אחרים. "יום אחד תתעורר וכבר לא יהיה לך זמן לעשות את כל הדברים שרצית. עכשיו זה הזמן" פאולו קואלו. זה משפט שאמרתי לא מזמן לחבר טוב שאני אוהב מילדות. אנחנו רצים כל הזמן ותמיד יש משהו אחר על הפרק. אז קח רגע, תנשום, תחשוב, תחליט סוף סוף בעצמך ולא תקבל את מה שנמצא לך מתחת לאף. לומד עם עומר על שברים פשוטים. מדהים איך הסבר קצר על פיצה ועל חלוקה לילדים מבהיר את הדברים וממחיש בפשטות את חוכמת החיים שנצברת בין אחים ללא הבנה שאנו מתעסקים בשברים. עוד יותר מעניין זה להבין את הקשר בין לימודים לרעב, חמש דקות לאחר תחילת הלימודים, כולם רעבים... שווה מחקר. הזוגיות שלנו נמדדת כל רגע וכמעט בכל החלטה. הילדים נמצאים לידינו ורואים ומרגישים הכל. לפעמים אנחנו לא מתואמים והם מנצלים את זה דיי בקלות אבל בדברים מהותיים אנחנו משדרים באותו גל ולפעמים גם באותן מילים. זה ממש לא פשוט, כי אין פה אופציית השהייה "אדבר עם אמא בערב".

ישנה כמיהה מצד הילדים להגיע לאיים של תאילנד. הרבה משפחות מתחילות באיים ומשם מתקדמות ובמהלך הטיול פגשנו ושמענו חוויות וכולם מתארים את האיים לכל הפחות כגן עדן עלי אדמות. מה לעשות שאותנו (נגה ואנוכי) זה פחות מושך הבטן גב? אז יש לחץ שנבנה לאט לאט וככל שמתקדמים בטיול וככל שמגיעים למקומות מקומיים יותר והחוויות כבר אינן פשוטות וקלות עולה הדרישה והשיר "בא לי בית מלון בקופנגן"... גם לשם נגיע, מבטיח, השאלה היא מתי?

הגענו להאנוי, עיר סואנת ועמוסת תיירים. נכון, אנחנו מבלים הרבה בתוך ערים מאשר בחיק טבע לצערי אבל כך יצא עד כה. זה מגיע בעיקר מנוחות ורצון לתת לילדים ולנו נחיתה רכה יותר וגם מאיזה חשש לחקור, לאתגר ולנסות את המשפחה. אני חושב שאנו מתבשלים ומבינים שיש צורך במרחבים ובירוק העז שיש לטבע בויאטנם להציע.

עקב מזג האוויר שהתקרר החלטנו להתפנק ולצאת לגיחות של יומיים שלושה במקומות שמסביב להאנוי ולחזור להאנוי ומשם לצאת אל היעד הבא.

במאי צ'או, קיבלנו ביקתה על עמודים, פשוט חדר גדול עם מזרונים על הריצפה, כילה נגד יתושים ומחצלות. דווקא מהדלות של המקום הילדים נהנו מאד.

בטאם קוק בעלת הבית אירגנה לנו זוגות אופנים לילדים. זה עשה את השהות מהנה מאד, אומנם כפר לא עיר אבל רוכבים בכבישים, מסתכלים על הנוף ומטיילים.

בהאנוי לקחנו מס' סיורי סטודנטים, הילדים ממש נהנו לדבר באנגלית עם סטודנטית צעירה שמנסה לשפר את האנגלית שלה...

יצאנו להאלונג ביי ביום "שטוף שמש", מקום מקסים ומסתורי, נוף מהמם (במיוחד בשעה הראשונה). לאחר שייט קייאקים הבנו שטבילה במים זה רק לפינגווינים.

לגעגועים יש הרבה ואריציות בטיול:

יש שחולמים על אוכל ישראלי (שוקו יוטבתה למשל), יש שרוצים קוסקוס, יש שבוחנים כל שניצל האם הוא משתווה למקור.

"אבא, יש לי בפה את הטעם של האוכל של סבא וסבתא. מה? אבל אנחנו באוטובוס ואתה לא אוכל. לא, אתה יודע, לאוכל של סבא וסבתא יש טעם מיוחד, טעם רק שלהם, ועכשיו יש לי אותו בפה." דו-שיח קטן בנסיעת לילה.

עוזבים את ויאטנם, עם הרגשה של "היה טוב אבל הגיע הזמן לעבור הלאה".

קמבודיה והמקדשים מחכים לנו בתחילת השבוע.

מעניין, מאתגר, מפחיד? הכל גם יחד.